פסח, מצה וממ"ד: הטור של הרב אנדר הבוקר ב'ישראל היום'
כידוע, ביהדות שום דבר הוא לא רק כמו שהוא נראה. יש רובד, לפחות אחד, עמוק יותר, שתמיד מתחבא מאחורי הפשוט. ברגע שמתחילים שבעת הימים שבהם מצווה לאכול מצה, עדיף שמורה ובעבודת יד – ולעומת זאת בייגלה, וופל לימון ופיתה נכנסים לרשימת האמברגו שאסור לאכול ואפילו לראות – שווה להתעכב כדי להבין מה זה בעצם חמץ.
תורת החסידות מבארת ומחדדת את ההבדל בין החמץ לבין המצה. החמץ כל עניינו הוא תחושת ישות וגאווה, ואילו המצה היא דווקא מסמלת ביטול וענווה. מחילה על הכבוד. נאמר זאת כך: זה לא סתם שהחמץ תופח, נפוח ובעל נוכחות ומחיר של לחם מחמצת גלילי, ואילו המצה היא שטוחה, נמוכה ושפלה.
נו, ומה נורא כל כך להיות בעל גאווה? מתברר שהרבה. הגאווה, ההיבריס, היא לא פעם אם כל חטאת. השורש לכל המידות הרעות של האדם ולכל התאוות והרצונות השליליים שלו. ספרי ההיסטוריה מלאים בטרגדיות ענק שהיו יכולות להימנע לו רק היו האנשים המעורבים בהם מוכנים לשמוע דעה נוספת, מחשבה אחרת, או אפילו לתת למישהו אחר להוביל. זה עד כדי כך קטלני, שחז"ל אמרו כי על אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". או אני, או אתה.
פסח הוא הזמן שבו אנחנו עושים ניקוי, בכל המובנים: בודקים איזה קבצים אפשר למחוק, איזה בגדים אפשר לתת למחסן יד שנייה, מוציאים את כל הפירורים של הביסלי מאחורי הספה.
זה חשוב, אבל לא מספיק. הניקיון חייב להיות גם רוחני, בנפש. להשליך את כל התכונות הגאוותניות והשליליות שיש בתוכנו ופשוט להנמיך. יכול להיות שדווקא פסח השנה – זה שבו נשתה ארבע כוסות, נשיר "מה נשתנה" ונספר לילדים כי "עבדים היינו" לא מתוך מנוחת הנפש בסלון מרווח אלא מתוך דאגה להספיק לפני שצריכים ללכת למקלט או למרחב המוגן – הוא פסח שבו ממד הענווה שלנו יהיה רלוונטי מתמיד. נזכור שבכל רגע יש מאיתנו מי שמסתערים בלבנון, תוקפים באיראן, מיירטים עוד טיל וכטב"ם – והכל בחסות שרשרת ניסים מדהימה שבה אצבע אלוקים דומיננטית גם לעינינו.
במוצאי השבת האחרונה צפיתי בתיעוד מחגיגת יום ההולדת ה-70 של הרב מליובאוויטש שנחגגה לפני קצת יותר מ-50 שנה. במהלך האירוע הביא אחד מחברי הקונגרס את ברכת הממשל לרבי, שאף קבע את תאריך יום הולדתו, י"א בניסן, ל"יום החינוך השנתי" של ארה"ב כולה, מתוך הערכה עזה לרבי שהעלה על נס את חשיבות החינוך והערכים הטובים, אלו שגאווה לא נמצאת בלקסיקון שלהם.
ומה נורא כל כך להיות בעל גאווה? מתברר שהרבה. הגאווה, ההיבריס, היא לא פעם אם כל חטאת. השורש לכל המידות הרעות של האדם ולכל התאוות והרצונות השליליים שלו.
השבוע גם הנשיא טראמפ חתם על הצהרה דומה. כי גם בעיצומה של המלחמה, בכדי לנצח חייבים בראש ובראשונה לגרש את הגאווה – את החמץ. פסח כשר ושמח לכל בית ישראל!
מאפשרים לכם לקבל
