כשנבחרנו לארגן את המטבח לפסח תשל"ח / זיכרון אישי
הרב יעקב לוין
בהיותי בחור ב־770, ניגש אליי הרה״ח ר׳ דוד רסקין ע״ה, המנהל הרוחני של תומכי תמימים המרכזית בבית משיח 770, יו״ר צא״ח בארצות הברית וחבר הנהלת המוסדות הקדושים, ואמר לי כי הרש״ג קורא לי.
יחד איתי נקראו גם הרה״ח ר׳ יוסקה (יוסף י.) שפרינגר, ויוסף י. לוין.
עלינו למשרדו של הרש״ג, הרב שמריהו גוראריה ז״ל, המנהל הראשי של ישיבת תומכי תמימים. הרש״ג קיבל אותנו בחיוך עדין ובכבוד, התעניין בכל אחד מאיתנו, ואז שאל בפשטות:
“האם אתם מוכנים לקבל על עצמכם אחריות לנהל את המטבח החדש לפסח עבור כ־250–300 תמימים שיזכו להצטופף בחצר הרבי במשך ימי החג?”
קיבלנו את המשימה ביראה ובהתרגשות. האמת היא שלא ידענו בדיוק לאן נכנסים. ידענו רק שמדובר באחריות גדולה - אחת השליחויות שבהן הרבי עצמו עתיד לבקר את התמימים ולברכם.
כולנו בחורים שנשארו במסגרת הישיבה מכל קצוות הגלובוס: ישראלים, צרפתים, איטלקים, ארגנטינאים, ברזילאים ועוד.
באותם ימים הייתה מתיחות מסוימת באוויר. מצבו הבריאותי של הרבי עדיין היה עדין בעקבות המאורע הידוע בשמיני עצרת תשל״ח, ולא היה ברור אם הרבי יוכל להגיע לבקר את התמימים.
ובכל זאת, הציפייה הייתה גדולה.
במיוחד זכורה לי מרת מוסיה נימוטין ע״ה, הטבחית המסורה והחשובה, שהייתה ממתינה כל השנה לרגע הזה שהרבי יגיע, יברך ב״גוט יום טוב״, ויברך גם אותה על עבודתה המסורה גוף ונפש למען התמימים.
גב׳ מוסיא לא הייתה רק טבחית. היא התייחסה לכל אחד מהבחורים באופן אישי וחם, כאילו היה בנה שלה. היא הייתה רגילה לומר על הבחורים בחיבה: “דעם רבי’נס קינדער” ילדיו של הרבי.
כי למעשה לא היה זה רק ניהול של אוכל ומטבח. זו הייתה אחריות על כל סדרי החג להכין את חדר האוכל, את האווירה, ואת כל הפרטים הקטנים לקראת הרגע המיוחד שבו הרבי ייכנס ויברך את התמימים.
*
הכול התחיל מיד לאחר סיום בניית המטבח החדש. ערכנו ניקיון יסודי של כל המקום. שכרנו משאית ענקית – משאית של 24 פיט – כדי לפנות את כל שאריות הבנייה והלכלוך שנשארו לאחר עבודות ההקמה.
בשעות הבוקר המוקדמות יצאנו לדרך, כדי להספיק להיות בין הראשונים בשוק הגדול של ניו־יורק - שוק הסיטונאים העצום באזור הברונקס. שם היינו צריכים למצוא את הספקים הקבועים משנים עברו ולהתחיל לרכוש את כל הדרוש להכנת חג הפסח עבור מאות התמימים.
זו הייתה רק תחילת הדרך.
*
ערב פסח בחצר הרבי.
ככל שהתקרב ערב החג, האווירה ב־770 נעשתה מיוחדת יותר ויותר. עד הרגע האחרון עדיין לא היה ברור אם הרבי יוכל להגיע. המזכירים עדיין לא מסרו הודעה ברורה, אך התקווה הייתה גדולה.
בין הבחורים כבר עמד מוכן גם ר׳ יענקל כץ משיקגו, למקרה הצורך. אבל ההכנות נמשכו כאילו הכול ודאי.
לקראת ליל הסדר הוכן מחזה מיוחד: שטיח אדום נפרש לאורך כל הדרך לכניסת הרבי – החל מעבר הכביש ברחוב פרזידנט, לאורך המדרכה ועד הכניסה לבניין. משני צידי הדרך הודלקו אורות שהאירו את המעבר כולו.
המראה היה מרגש במיוחד. דלת הכניסה הייתה פתוחה לרחבה. כאשר הרבי צועד לאורך הדרך המוארת, נדמה היה כאילו מתקיימות המילים: “מלך ביופיו תחזינה עיניך.”
המטבח לפסח היה בצד שמאל מיד בכניסה לחדר האוכל. גם גב׳ מוסיא כבר עמדה בעמדתה במטבח, דרוכה ונרגשת. הרבי בירך אותה באופן מיוחד היא הייתה כאם של הבחורים לכל ימי חג הפסח, דואגת, מבשלת ומביאה אור למאות התמימים. הרבי פנה אליה בברכה וב״גוט יום טוב״. ובחיוך אופייני היא אמרה פעם על שלושתנו, שנבחרנו לנהל את המטבח, שהיא כבר הבינה את החלוקה בינינו – שכל אחד מביא תכונה אחרת, כדי להשלים זה את זה ולהבין את רצונו של כל תמים: אחד בבחינת גבורה, אחד בבחינת תפארת, ואחד בבחינת חסד.
הרבי המשיך פנימה.
בחדר האוכל כבר עמד הכול מוכן: השולחנות ערוכים, כל תמים ליד מקומו, הקערה מוכנה.
המתח והציפייה היו מורגשים באוויר.
ואז זה קרה.
דלת הכניסה נפתחה.
הרבי נכנס בצעדים מדודים, פניו מאורות באור מיוחד של ערב חג.
לרגע נדמה היה שהזמן כולו נעצר.
מאות זוגות עיניים של תמימים עקבו אחר כל תנועה.
הדממה הייתה עמוקה, מלאה ביראה ובאהבה גם יחד.
הרבי עבר לאורך חדר האוכל, הביט בתמימים במבט אבהי, חם ומעודד.
המשיך לסוף חדר האוכל, נעמד ובירך ברכה קצרה לתמימים.
ואז נשמעה הברכה שחיכו לה כל כך: שלוש פעמים – “אַ גוט יום־טוב.”
המילים הפשוטות הללו מילאו את חדר האוכל כולו באור של שמחה וחיות.
באותו רגע הרגשנו שכל הימים והלילות של ההכנות כל הסחיבות, הסידורים, הניקיונות והדאגות הכול קיבל משמעות אחרת. כי הכול נעשה לכבוד התמימים, ובעיקר לכבוד הרבי.
במהלך כל שבעת ימי פסח, הבחורים התמסרו למשמרות. כל בחור קיבל את הזמן שלו להיות תורן בעבודות ניקיון, בארגון, בקילוף ירקות ופירות, ובכל מה שנדרש למען הצלחת המטבח והחג.
העבודה נעשתה בשיתוף פעולה מופלא, באהבה ובהתמסרות. כאילו כל יום היה יום ראשון של שליחות.
נ.ב.
אחד הפרטים המעניינים במשימה הזו היה שבמקרה היה לי רישיון לנהוג במשאית של 24 פיט – דבר שלא היה שכיח כל כך בין הבחורים.
לאחר שמילאנו את המשאית בפסולת הבנייה, יצאנו בסביבות שלוש לפנות בוקר לכיוון שוק הסיטונאים ברונקס כדי לרכוש את כל הירקות והפירות לחג.
אבל הייתה בעיה קטנה היינו צריכים למצוא מקום לפרוק את כל הפסולת לפני שניכנס לשוק. כך מצאנו עצמנו כמה בחורי ישיבה צעירים באמצע הלילה, מסתובבים עם משאית ענקית בין כבישים צדדיים ושדות חשוכים…
ואז הופיעה מאחורינו ניידת משטרה. האורות החלו להבהב. השוטר ניגש, האיר בפנס חזק לתוך הפנים שלנו ובדק את המצב. הוא הסתכל עלינו. הסתכל על המשאית. ושוב עלינו. ואחרי רגע ארוך כנראה הגיע למסקנה הפשוטה: מדובר בכמה בחורים קצת משוגעים אבל לא מסוכנים. הוא נענע בראשו, חזר לניידת ונעלם. רק אז נשמנו לרווחה.
רוקנו את הפסולת והמשכנו לשוק. השוק עדיין היה כמעט ריק.
ואז התחילה השליחות האמיתית: לעבור מסיטונאי לסיטונאי, למלא את המשאית בירקות ובפירות לכל ימי הפסח עבור מאות התמימים. וכמו שאמרו הממונים על המטבח משנים קודמות בחיוך: זהו ה״סיפתח״ האמיתי של המטבח לפסח…
אפיזודה, הבאנו כרוב במקום חסה, ורסקין ירקות אשר מעבר לרחוב פרזידנט סיפק לנו החסה 10 קרטונים. זיכרון שנשאר בלב, ואף שחלפו השנים, יש רגעים שאינם חולפים.
הרגע שבו הרבי עמד בחדר האוכל, הביט בתמימים וברך “אַ גוט יום־טוב” נשאר חי, נושם, ופועל עד היום.
מאז למדתי שהתקשרות אמיתית אינה רק זיכרון, היא דרך חיים. היא מתבטאת בזהירות במעשים, בהתבוננות בכל פרט, ובהבנה שלכל דבר יש משמעות ושליחות. כי מה שנחקק אז בלב לא נשאר שם בלבד.
הוא ממשיך לחיות, לפעול, ולהאיר בכל צעד. והזיכרון ההוא הפך לדרך לחיות כל יום בהתקשרות, באהבה, ובמעשה שממשיך את האור.
מאפשרים לכם לקבל
