מה עבר לי בראש כשעניתי 'כן'? | השליחה מזמביה עם רגע אישי
מאת: רבקי הרצל
במוצאי שבת קיבלנו בשורות קשות. אנג'י ע"ה, דמות אהובה ומהמנהיגות הוותיקות של הקהילה היהודית הוותיקה בזמביה, הלכה לעולמה בגיל 93.
אנג'י הייתה מהיהודים הראשונים שפגשנו כשהגענו למדינה. בעלה המנוח, שנפטר זמן קצר לפני שעברנו לגור כאן, היה מנהיג ופוליטיקאי בולט במדינה. היא קיבלה אותנו בסבר פנים יפות, אם כי לא ממש האמינה לנו כשאמרנו לה שעברנו לכאן לכל החיים. היא הביטה בנו והרימה גבה "זמביה? לכל החיים? בני כמה אתם בכלל?".
למרות שהיא העדיפה לשמור מרחק מסוים מהחיים היהודיים ולא תמיד התעניינה בפעילויות הקהילתיות שלנו, היא הפכה למעריצה המושבעת ביותר של החלות ועוגות הדבש שלי, ולא פעם אף השיאה לי עצות על האתגרים שבגידול שני בנים שובבים.
מיד לאחר ההבדלה, התחלנו לנסות לברר מי יטפל בענייני השמירה והטהרה. התשובה שקיבלנו הייתה חדה: "אין לנו באמת אף אחד... האם את יכולה לעשות את זה?".
מאוחר יותר תהיתי מה עבר לי בראש כשעניתי מיד "כן".
*
לאחר יומיים של חיפושים קדחתניים אחרי נשים ב"חברה קדישא" ממדינות שכנות שיוכלו לטוס ולסייע, הבנתי שאני לבד במערכה – יחד עם עוד שתי נשים מהקהילה המקומית.
זה היה הזמן ל"קורס מזורז". צפיתי בשעות של שיעורי וידאו, רשמתי הערות מפורטות מחברותיי השלוחות, וקינחתי בשיעור של חצי שעה בשיחת וידאו על הדרך הנכונה לקשור את התכריכים. הייתי מוכנה.
השארתי את שני הילדים הקטנים בבית ויצאתי בשש בבוקר להתחיל בטהרה. אני חושבת שרק מי שעסק במצווה הזו יכול להבין מה זה אומר להרגיש את הנשמה בחדר – כמעט כאילו היא מתחננת בפנינו שנשלים עבורה טהרה כהלכתה, עבור נשמה יהודית יקרה בלב אפריקה.
לאחר מכן רבים שאלו אותי למה עשיתי זאת. הרי קיבלתי "פטור" מרב שפסק שאני יכולה להשאיר את העניין ליהודיות אחרות מהקהילה, שכן בדרך כלל זה לא נהוג שאם צעירה לילדים קטנים תבצע טהרה. השאלה הזו גרמה לי לעצור ולחשוב. למה באמת עשיתי את זה? מה חשבתי לעצמי כשאמרתי "כן" ורק אחר כך נתקפתי בפאניקה?
*
ואז זה היכה בי. פשוט הרגשתי שהנשמה של אנג'י שייכת לי. מבחינתי היא הייתה הילדה שלי – בדיוק כמו שלושת הילדים שילדתי. ומה אמא לא תעשה בשביל הילד שלה?
האמת, זו בדיוק ההרגשה שהביאה אותנו לזמביה מלכתחילה – האחריות כלפי "אותו יהודי בודד במדינה רחוקה ונידחת שאף אחד לא יודע עליו" (פורים תשכ"ח). אם אני לא אבוא לעזרתה, "מי יצילנו?". היא פשוט שייכת אליי.
אני לא יכולה לומר שזו הייתה משימה קלה. אבל אין ספק שהנסיעה הרחוקה והעמוקה לשליחות המאתגרת הזו – פיזית ורגשית – קירבה אותי להגשמת השליחות של הנשמה שלי עצמי.
כמה חודשים לאחר מכן, נתקלתי שוב בשיחה של הרבי מפורים תשכ"ח, שלמדנו פעמים רבות לפני המעבר, והבנתי מה הביא אותי להרגשה הזו:
"אם מגיעה אליכם ידיעה שיש יהודי מבודד אי שם... עצם העובדה שנודע לכם על כך מעידה שמצפים מכם לפעול בעניין. אדם יכול לעשות חשבונות: הרי באותו מאמץ הנדרש להצליח במדינה רחוקה, אני יכול להשיג הרבה יותר במקום קרוב... אך מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים חייבת להיות בעדיפות עליונה. עבור מי שחי באזור יהודי מאוכלס, יש מספיק יהודים שומרי מצוות שיפנו אליו. אבל אם אתה – שיודע על יהודי מרוחק ובודד – לא תפעל, מי יצילנו?"
*
לכן אני פונה אליכם. אנא הקדישו רגע כדי לעזור לנו להשאיר את הדלתות שלנו פתוחות, כדי שנוכל להמשיך ולתת מענה לצרכים העצומים של הקהילה הקטנה אך התוססת שלנו בלב אפריקה.
אנחנו המקור היחיד לאוכל כשר או לחמימות של שבת. אנחנו המקור היחיד לאידישקייט שמגיע להם בדיוק כמו לכל אחד אחר בעולם.
הצטרפו לקמפיין שלנו לגיוס 100,000 דולר עד יום חמישי: אם ב"השגחה פרטית" הקלקתם ופתחתם את הכתבה הזו, אולי היהודים האלה שייכים גם לכם? לחצו כאן
נשמח לשלוח לכם מזכרת – כיפה או כובע "צמר" של חב"ד זמביה – אם תוכלו להתחייב ל-300 שקל בחודש. תודה לכם על שאתם לוקחים חלק בשליחות שלנו!
מאפשרים לכם לקבל
