חוויות שלא יישכחו משבתון חב"ד לנוער בחצרות קודשנו
הרב משה שילת
מנהל חב"ד לנוער סיטין ישראל
זה קורה בכל שנה מחדש — אבל השנה זה היה בעוצמות אחרות לגמרי. גם בגלל הכמות הגדולה של הנערים שהגיעה (450 בלעה"ר), וגם בגלל ההכנה הרצינית שקדמה למסע אבל בעיקר – כי הרבי משנה לשנה נהיה עוד יותר אקטיבי, "מער אקטיוו".
השיא היה, כמובן, ליד האוהל של הרבי. הנערים והנערות ישבו שם והקשיבו. הם רצו שמשהו יקרה להם. שמשהו יזוז בפנים. שהכניסה לרבי תהיה עבורם כמו 'יחידות' ממשית. את המשמעות של זה הם למדו היטב עוד קודם לכן עם השלוחים והשליחות. הם הבינו שלהיכנס לרבי פירושו להיכנס באמת. אמנם לבוא ולבקש ברכה, אבל גם לומר: אני רוצה להשתנות.
הם לקחו את זה ברצינות גמורה. במהלך כתיבת ה"פ"נים" רבים מהם פרצו בבכי ספונטני. אלו מראות שלא רואים בכל יום — אפילו לא תמיד בקרב אנ"ש והתמימים – וכאן ראינו עשרות נערים ונערות, חלקם בפעם הראשונה בחייהם, עומדים באוהל ובוכים, כותבים וכותבים, מתפללים ומתרגשים עד עומק הלב. היה קשה ממש להוציא אותם משם. האוטובוסים כבר צופרים, אבל הם עומדים בפנים, יוצאים טרודים במחשבות והלב פועם בחוזקה.
לאורך כל המסע הם חזרו שוב ושוב אל הרגע הזה. ולפני הטיסה חזרה, כולם הגיעו שוב לאוהל — לפגוש שוב את הרבי ולהרגיש הכי בבית שאפשר.
60 דולרים מהרבי!
את הקבוצה של הרב יואל דייטש ממבועים, שישה נערים איכותיים, פגשתי כמה פעמים במהלך הימים הללו, והתרשמתי עמוקות מהמסע הפנימי שהם עברו. אבל אני רוצה להתעכב על נקודה אחת: ההשתוקקות.
ההשתוקקות לקבל דולר מהרבי.
הנערים רצו בכל מאודם להשיג דולר מהרבי, ובתחילה הוא שלח אותם אליי. אמרתי לו: יש כאן 450 נערים מישראל, אין לי דולרים של הרבי לחלק. ובאמת, מי ייתן? מי יוכל לעזור? זה הרי דבר שאנשים שומרים מכל משמר. צריך נס בשביל זה. והוא ענה לי בפשטות: אז יהיה נס. הם כל כך רוצים — והנס יקרה.
אמרתי להם בחצי בדיחה: תעצרו אנשים בשכונה, בני 40 ומעלה, אולי יש להם דולר. זה היה ליל שבת, והם פשוט עמדו ברחוב ועצרו כל עובר ושב. ביקשו בתחנונים. הסבירו שהם רוצים להתחבר לרבי, לקבל החלטות טובות. חלק דחו אותם בעדינות, חלק התוועדו איתם והסבירו למה אינם יכולים לתת, אחרים גם התעצבנו עליהם, אבל הם לא התייאשו.
הם לא הצליחו בליל שבת, המשיכו בשבת בצהריים, ובמוצאי שבת כבר שקלו לוותר על האירוע הגדול ב־Times Square ולהישאר לחפש דולרים בשכונה. ואז הם פגשו יהודי שאמר להם: בואו מחר בשעה 11 בבוקר.
שמחים וטובי לב הם נסעו לאירוע, ולמחרת התייצבו אצלו. הוא אמר שקשה לו להיפרד מדולרים כאלה, ואין לו הרבה, ושישה דולרים זה המון – אבל הוא חושב שהרבי ישמח מזה שהם באו באמת, והוא רואה את הדמעות בעיניים שלהם, והם באו עם החלטות טובות באמת, והוא נתן.
פגשתי אותם אחר כך. התחושה לפגוש אותם הייתה כמו לראות חסיד שיוצא מיחידות — מטולטל, מרוגש, בתחושת התקשרות גבוהה מאין כמותה. בתוך שלל מאות הסיפורים המרגשים והתחושה מסביב, זה נתן לי עצמי דחיפה עצומה להמשיך בעשייה.
במקביל לסיפור הזה התברר דבר מופלא: השנה הייתה התעוררות מיוחדת סביב הדולרים. מתברר שהמון נערים, חלקם בעידוד השלוחים וחלקם פשוט ביוזמתם, החליטו שהם משיגים דולר של הרבי ויהי מה. ואכן, למעלה משישים נערים מישראל חזרו הביתה עם דולר מהרבי — דבר שלא קרה באף שנה. הם פשוט פנו לאנשים בתמימות, הסבירו שזה נוגע להם בנפש, כמו שהיה בחיים של הרבי. הם דיברו איתם במילים הכי נעימות ופשוטות וקיבלו החלטות טובות, ומשפחה אחרי משפחה נמסו בפניהם. לפחות שלושים אנשים שונים מסרו להם מהדולרים שבידיהם. למביני עניין — זה חסר תקדים, ובעיניי זה עוד ביטוי ממשי לכך שהרבי חי איתנו יותר ויותר.
אחת האנקדוטות המיוחדות הייתה כשקיבלתי תמונה ממשפחת דרייזין־מאיור בשכונה. נכנס אליהם נער מקיבוץ בעוטף עזה שמשתתף בפעילויות של חב"ד לנוער בנתיבות כדי לבקש דולר, ופתאום התברר שהוא נין של החסיד ר' זלמן משה היצחקי, חמיו של החסיד ר' אברהם מאיור, אבי המשפחה.
ההתרגשות במשפחה הייתה עצומה. כמובן הוא קיבל דולר של הרבי - הוא והחברים שלו - אבל יותר מזה: היה כאן איחוד משפחות. מדהים שחב"ד לנוער מגיעים לנכדים של זקני החסידים מדורות קודמים...
צמאה לך נפשי!
סדר ניגונים. 770. רעווא דרעווין לפני צאת שבת.
הנערים אחרי שבת שלמה עמוסה ומרתקת. הם נוכחו לראשונה בחייהם בתפילות ב־770 בסעודות שבת ובהתוועדויות, ממש כמו חסידים מן המניין.
ועכשיו, בסדר ניגונים, הם מתקבצים — 10 פה, 20 שם, 40 פה — ופתאום אתה רואה המוני נערים יושבים ביחד עם התמימים ואנ"ש, שומעים לראשונה בחייהם ניגונים עמוקים ומיוחדים והם נכנסים לעומק של הניגון.
אתה לא מאמין. אלו נערים מבתי ספר ממלכתיים בארץ ישראל, יושבים כאן ברגעי שיא של דבקות חסידית, ופשוט שקועים בתוך הניגון.
הנה נער מחיפה, הנה נער מאילת, הנה נער מרעננה, הנה נער מיבנה, הנה נער מגבעתיים. אני קולט אותם אחד־אחד. הם עמוק עמוק בפנים. הנפש שלהם כמהה.
ואז, בסוף אחד הניגונים, הנער מגבעתיים החליט שהוא זה שמתחיל את הניגון הבא: "צמאה לך נפשי". וכל 770 זועק "צמאה לך נפשי", כשהנערים של חב"ד לנוער בראשם — "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי". אוי רבי, תראה מה קורה פה אצלך ב־770 בעת רעווא דרעווין של שבתון סיטין העולמי.
לא מתאים לי!
באחד הימים לקחנו את כל הנערים לשופינג באחד מהקניונים המפורסמים באזור. הנערים קיבלו מאיתנו שם ארוחה כשרה כמובן, ודיברנו איתם על העניין של עמידה בניסיון שלא לאכול במקומות שאין בהם כשרות.
בתוך כך, יהודי אחד יצא מחנות גלידה וראה את אחד השלוחים וסיפר לו את האנקדוטה הבאה: שמע, שלושה נערים 'שלכם' היו לפניי בתור לשלם על הגלידה שהם לקחו. פתאום אחד אומר לשני: לא בדקנו אם זה כשר. השני עונה לו: גלידה? מה צריך הכשר? וחברו אומר לו: לא מתאים, לא מתאים. היינו אצל הרבי אתמול. לא טוב, לא רוצה. אומר לו החבר: אף פעם בחיים שלך לא בדקת אם הגלידה כשרה... וחברו אומר: נכון, אבל עכשיו אני אצל הרבי.
בקיצור, הוא ושני הנערים שאיתו מחזירים את הגלידה למוכר, מבקשים סליחה ויוצאים מהחנות.
היהודי שפגש את השליח בקניון אומר לו בהתרגשות: מעולם בחיי לא אכלתי גלידה כשרה — זאת אומרת, לא ביקשתי שתהיה כשרה – אבל כשראיתי את שלושת הנערים האלה מחזירים את הגלידה, פתאום גם אני התביישתי להחזיק את הגלידה. נתתי אותה למוכר ואמרתי: אני גם יהודי. סורי. לא ידעתי... יצאתי החוצה כשאני לא מאמין שזה מה שעשיתי, אבל דעו לכם — זה בזכותכם, בזכות הנערים המדהימים שלכם, ובזכות הרבי הגדול שניאורסון.
חסידות לא נפרדות
הסוף של השבתון היה ארוך, עקב סופת השלגים הנדירה שהייתה בניו יורק, ואלפי הנערים נתקעו. אבל אנחנו הרי יודעים שאף יהודי לא תקוע, ואכן הפכנו מהר מאוד את הלימון ללימונדה.
300 מתוך 450 הנערים מארץ הקודש נשארו בשכונה, וזה לא היה קל — לדאוג שוב למקומות לינה ושוב לארוחות, ולנסות לעשות תוכנית שלא ישתעממו. אבל יצא מזה דבר נפלא: הנערים פשוט חוו עוד ועוד שעות ב־770, ועוד ועוד שעות באוהל של הרבי.
השיא היה מבחינתי בסיפור הבא:
בלילה שלפני הטיסה שהחזירה סוף סוף את כולם ארצה, אני פוגש מאוחר בלילה ביציאה מ־770 חמש נערות, תלמידות י"ב, מבית ספר ממלכתי ביישוב יוקרתי בדרום הארץ.
הן אומרות לי: הרב, באנו להיפרד מ־770.
הן אמרו את המילים הללו בכזו ערגה — ממש כמו של חסידים שהיו אצל הרבי חודש שלם.
אני אומר להן: זה יפה מאוד שנפרדתן מ־770, זה מראה שאתן חסידות. אבל העיקר ש־770 לא ייפרד מכן לעולם.
שאגה של "אמן" כזאת לא שמעתי הרבה זמן.
בתוך הרחוב המושלג, מחוץ ל 770 איסטרן פארקוויי, 12 וחצי בלילה — נערות מתיכון ממלכתי צועקות "אמן" שהרבי לא יעזוב אותן לעולם.
מאפשרים לכם לקבל
