הטור שכל הורה חייב לקרוא על שנת ה'קבוצה' / דובי ברוד
אנא, קחו אחריות הדדית
להורים ולבחורי ה״קבוצה״ בבית חיינו:
שנת הקבוצה היא שנה משמעותית מאוד.
שנה שנותנת לבחור עצמאות ויכולת לבחור את הבחירות שלו בצורה טובה ובוגרת, ולגבש לעצמו זהות חסידית חב״דית.
770 הוא מקום הומה, פעיל ותוסס, מלא באורחים, בקבוצות ובהתוועדויות. כמעט בכל ערב מגיע משפיע אחר ונותן את הזווית שלו, משתף בזיכרונות שלו ואת הסיפורים שלו עם הרבי.
יש משהו בשנה הזאת, שמגבש ובונה אותך לחסיד חב״ד בכל מובן המילה.
רוב הבחורים עוברים את שנת הקבוצה בצורה טובה ומשמעותית.
הדברים הבאים לא נכתבים מתוך רצון לזרוע פחד או דאגה חלילה, אלא מתוך ערבות הדדית - כדי שלא נפספס את המיעוט שבאמת זקוק לעוד תשומת לב, לעוד אכפתיות ולעוד ליווי.
בשנת הקבוצה יש גם מורכבויות ואתגרים שצריך להיות ערוכים אליהם.
אין ספק שהיום מדברים על כך יותר מבעבר - על ההכנה הנכונה לשנת הקבוצה ועל הרגישות הנדרשת.
אבל אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי שהייתי מעורב בו בימים האחרונים.
השנה זכיתי להגיע לרבי לי׳ שבט יחד עם קבוצת אברכים מנחלת הר חב״ד. בתוך ההמולה והקהל העצום שהגיע לי׳ שבט ניגש אליי אחד מתלמידי הקבוצה וביקש להתייעץ בפרטיות. הוא היה מוטרד מאוד וסיפר על חברו לחדר, שכבר כמה ימים נראה לו שלא בטוב.
החבר קם לסדרים, יושב ולומד, וכלפי חוץ נראה רגיל - אבל משהו בו השתנה. הוא מכונס בעצמו, ממעט לדבר, ואמר לחבר שלו משפט אחד שמבטא ייאוש וחוסר תקווה. ״אני מנסה לדובב אותו״, הוא אמר לי, ״אבל הוא לא רוצה. הוא נסגר. אני לא מצליח להגיע אליו״.
ואז הוא הוסיף: ״אני ממש דואג לו. אשמח אם תדבר איתו אתה. אני אדאג להכול״.
התרגשתי מהדאגה שלו לחבר, אך הוא לא הסתפק בדאגה - הוא לקח אחריות.
הוא התאמץ מאוד, מצא מקום שקט ודיסקרטי, לחץ על החבר להגיע, וגם כשהיה ברור שזה לא פשוט - הוא לא ויתר.
בסופו של דבר, בזכות ההתעקשות, הטרחה והאכפתיות שלו - נפגשתי עם הבחור.
מה שפגשתי כאב לי מאוד: בחור חכם בצורה יוצאת דופן, בעל יכולות גבוהות, שנמצא במצוקה נפשית משמעותית, עם כאב פנימי גדול ותחושת אובדן שליטה. הוא סיפר לי כמה הוא מתבייש לשתף את הוריו בקושי, כדי לא לצער אותם מרחוק, ולכן הוא מספר להם שהכול ״בסדר״ - בזמן שהוא קורס לבד מבפנים.
בזכות חבר אחד, שסירב לעמוד מנגד ולא ״הקטין ראש״… הבחור הזה מקבל היום את העזרה שהוא זקוק לה.
ישבתי פעם עם קבוצת אברכים בגילאים שונים, והיה מדהים לגלות שכמעט כל אחד זכר חבר שלמד איתו בשנת קבוצה ועבר תקופה לא פשוטה: מי ששקע בעצמו, מי שנזקק לליווי מקצועי, ומי שמאז שנת הקבוצה עדיין מתמודד עם קושי נפשי.
לא מדובר ברוב הבחורים - אבל אלו מקרים שקיימים, ודווקא בגלל זה חשוב לא לפספס אותם.
ברוב המקרים מדובר בקשיים שהבחור התמודד איתם בעבר והגיע איתם לשנת הקבוצה, אך שם המצב החמיר ויצא משליטה.
אני מכיר מקרים שבהם בחור שהיה מטופל ובליווי מקצועי בארץ נשלח לשנת הקבוצה ללא תמיכה, מתוך מחשבה שהכול יסתדר לבד...
770 הוא מקום עוצמתי, הומה אדם ורועש תמיד. זהו מקום שכדי לעבור אותו בשלום נדרש חוסן נפשי.
שמעתי לא פעם משפטים כמו:
״אני מרגיש בודד ממש בתוך כל ההמון״,
״למרות הקהל העצום שסביבי, אני חש בודד כפי שלא חשתי מעולם״,
״אני פשוט נאבד כאן"..
אחד הדברים המשמעותיים והקריטיים ביותר הוא חיבור חזק לחברים. זה ממש משנה את המשוואה.
בכל מקום יש לנו את ה״עוגנים״ שלנו: העוגן המשפחתי, החברתי והלימודי. בארץ, עצם העובדה שבחור מגיע מדי פעם לשבת הביתה, או שבמרחק קצר הוא יכול לנסוע לבקר את המשפחה, או שההורים יכולים לקפוץ לבקר אותו בישיבה - מקלה מאוד ומרגיעה.
בשנת הקבוצה, המציאות היא שה״וואקום״ שנוצר ללא המעטפת המשפחתית עלול להחמיר מצבים קיימים או לייצר אתגרים חדשים. ישנם בחורים שהמקום הזה מקשה עליהם מאוד, ודווקא בתוך מאות האנשים הם מרגישים בודדים כפי שלא הרגישו מעולם - לבד ממש בתוך ההמון.
בארץ, בישיבה, תמיד היה מי שדאג: ההורים, המשפיע, המשגיח, הר״מים, אחד מהשלוחים או המדריך.
כאן, ב״קבוצה״,
האחריות עוברת אליכם.
והמעורבות החברתית היא קריטית. האכפתיות ושימת הלב שלכם אחד כלפי השני יכולות לשנות חיים ממש.
יחד עם זאת, חשוב לומר ביושר: בשנים האחרונות נעשו ניסיונות אמיתיים מצד הנהלת הקבוצה להוסיף צוות וכוח אדם, ושמעתי על לא מעט מקרים של בחורים שזוהו בזמן על ידי אנשי הצוות והופנו לקבלת עזרה; על בחורים שניגשו לאנשי הצוות, קיבלו יחס, ליווי ודאגה אמיתית. הדברים האלו קיימים. אני לא בא לבקר - להפך. אני בא לעורר מודעות.
בסופו של דבר, בתוך מסגרת כל כך גדולה, לא תמיד ניתן לדעת מה עובר על בחור אם הוא לא מדבר - ואם החבר הקרוב רואה ושותק, אף אחד לא יידע.
כל אחד מכם הוא עוד זוג עיניים, אוזניים ולב לזהות מה קורה סביבו.
בשנת הקבוצה - אתם המשפחה שלו.
לפני הרשימה הבאה חשוב להדגיש: סימן אחד לבד לא בהכרח אומר שמשהו חמור קורה. מה שחשוב הוא שינוי חריג ומתמשך, שינוי דרמטי בהתנהגות ובמיוחד אמירות של ייאוש או הסתגרות.
שימו לב לחבר ש:
* מזניח את עצמו - לא אכפת לו מהמראה החיצוני, נראה מוזנח או מרושל, היגיינה ירודה, לא מחליף בגדים כראוי, כמעט לא אוכל ונראה ״לא טוב״ פיזית.
* נראה כבוי - פניו אינן כתמול שלשום, נראה עייף מאוד, עצוב או טרוד לאורך זמן.
חוזר שוב ושוב על מילים בתפילה ובברכת המזון, מתקשה לסיים חת״ת או רמב״ם, לא ישן בלילה כראוי, מסתובב בקור הניו יורקי עם חולצה דקה ואינו חש בקור…
ימים של היי ושמחה קיצונית וימים של שקיעה וחוסר כוחות, צורך מועט בשינה, ירידה בלימודים וחוסר הנאה ממנו.
* הופך לילה ליום - קם בשעות מאוחרות מאוד או נעלם מהנוף ב־770 לימים או שבועות.
* חווה ״ערפל״ - קהות רגשית, חוסר חיוניות או תחושת ניתוק.
* בורח מהמציאות - שוקע שעות ארוכות וכפייתיות במדיה או בתכנים אקטואליים כדי להשתיק כאב פנימי.
ואתם מנסים לקרוא לו, לחבר אותו אליכם - והוא לא משתף פעולה.
* אל תוותרו על אף אחד התוועדו לעיתים קרובות עם החברים מהישיבה שבה למדתם, שבו יחד ודאגו שכולם יגיעו, בדקו את הדופק וראו שכולם בטוב.
* חתרו למגע - חבר נראה לא טוב? אל תחלפו לידו ותתעלמו. אל תחששו שהוא יחשוב שאתם ״חופרים״. זה מחיר קטן ששווה לשלם בשביל אהבת ישראל.
גשו לחדר שלו, דפקו על הדלת, היכנסו לשיחה. האכפתיות שלכם היא מים קרים לנפש עייפה והיא מחיה את הנפש ממש.
* פנו לעזרה - אם אתם חוששים לחבר והוא לא משתף פעולה, אל תהססו. שתפו, התייעצו, פנו להורים שלכם, לאחד החברים, לאנשי הצוות ב־770, למשפיעים או לצוות החינוכי שליווה אתכם בארץ.
אל תניחו לו עד שהוא יקבל את העזרה.
ולכם, הורי התלמידים שיחיו:
המרחק הפיזי מקשה עליכם לראות את הילד כפי שהוא באמת. מבט כבוי או שינוי בקול בטלפון הם לעיתים הסימנים היחידים למצוקה. מחובתנו כהורים להקשיב למה שמעבר למילים.
נסו לשאול שאלות פשוטות ופותחות לב:
מה היה לך הכי כבד השבוע?
איך אתה ישן לאחרונה?
יש משהו שמטריד אותך ולא דיברנו עליו?
אל תסתפקו בתשובה ״הכול בסדר״. נסו לקרוא בין השורות, ועודדו פנייה לעזרה מקצועית בזמן.
עזרה כזו, כולל ליווי פסיכיאטרי בעת הצורך, יכולה להיות ההבדל בין משבר חולף לבין הידרדרות קשה.
פנייה לעזרה מקצועית, ולעיתים גם חשיבה מחודשת והתייעצות, מתוך הקשבה למציאות ולכוחות של הבחור, גם אם זה אומר קיצור שנת הקבוצה או התאמת מסגרת - אינן כישלון, אלא לקיחת אחריות.
חשוב שהורים ידעו שהצוות כיום פתוח וזמין לשיח.
שיחה יזומה, התעניינות בנוכחות ובשגרה, יכולה לסייע בזיהוי מוקדם.
מתקיים רישום קבוע של נוכחות, והיעדרות מתמשכת היא סימן שדורש בירור ותשומת לב משותפת.
אני מאחל לכולכם לרוות נחת מכל יוצאי חלציכם, שיזכו לצמוח מתוך בריאות הנפש והגוף בשנת הקבוצה אצל הרבי.
בברכת בשורות טובות,
דובי ברוד
מטפל רגשי M.A
מתמחה בטיפול בבני נוער ומומחה למוגנות
מאפשרים לכם לקבל
