ה"בליזרט" של היום - והזיכרון משבתות חורף בחיי 770
הרב יעקב לוין
סופת השלגים העזה המתחוללת היום בחוף המזרחי של ארצות הברית מחזירה אותי באחת לשנות הלמ״דים – לזיכרון חי משבתות חורף ב-770.
גם אז היה זה בליזרט (סופת שלגים באנגלית).
ערב שבת קודש בניו־יורק. רוחות חזקות ושלג כבד, בגובה רגל וחצי - כ־45.72 ס״מ. העיר כולה קפאה, הדרכים הפכו מסוכנות, וכבר בליל שישי מאוחר בלילה התחלנו לשוחח - והלב דאג איך הרבי יגיע לביתו. מישהו אף הציע אולי להביא את הרבנית ל-770, לקומה השנייה, אך זה כלל לא היה מעשי.
בהנהלת צא״ח, וברשות המשפיע הרה״ח ר׳ דוד רסקין, מנהל צא״ח, התקהלנו כעשרים תמימים. בזריזות קנינו אתים ושקיות מלח ועבדנו בצוות מאורגן עד כניסת השבת. גרפנו שלג ופיזרנו מלח לאורך כל הדרך עד לביתו הפרטי של הרבי ברחוב פרזידנט 1304.
זה היה ספונטני, לא מתוך הוראה רשמית, אלא מדאגה אמיתית - מה שממלא את הלב בתענוג עצום של התקשרות ודאגה: לדעת שאתה מסור ועושה הכל, כל פרט קטן, כדי שהרבי יוכל ללכת בנחת ובשלום, בכל הזהירות האפשרית.
באותה תקופה הייתי הממונה על הבחורים המלווים את הרבי בשבת. בליל שבת, שבת בבוקר ושבת בצהריים - כשלא הייתה פארבריינגען - היה הרבי יוצא מחדרו ב-770 בדרכו לביתו.
לאחר תפילה בליל שבת, לערך בשעה עשר, לאחר שהקהל כבר סיים את סעודת השבת, נשארו שלושה בחורים בלבד ממתינים ללוות את הרבי. שקט מוחלט שרר בזאל הקטן למעלה, ואנחנו צפינו בדלת הגן עדן התחתון, ממתינים בצפייה וצפייה לצאתו של הרבי.
רק הסופה העזה והשלג הכבד היו מסביב - והלב מלא יראת כבוד והתקשרות, אך גם בתענוג עמוק של דאגה: תחושת הזכות והעונג לשמש כליווי לרבי, לדאוג שהוא יצעד בשלום, הייתה מתוקה ומרוממת את הנפש.
כולנו עבדנו כצוות עוד מיום שישי בבוקר, לבנות שביל בטוח לאורך כל הדרך. כל גריפה של שלג וכל פיזור מלח – היה מלא בהתרגשות ובחיבור אמיתי לרבי, במסירות שאין לתאר את הרצון לדאוג שהדרך בה יהלך תהיה נקייה מכל טיפת שלג.
בסביבות השעה עשר, הרבי יוצא – ואנו שלושה תמימים מלווים אותו, במרחק של כמטר וחצי, בצעדים איטיים וזהירים.
צעדים של אבא המלך.
הליכה רגועה, שלווה ונחת. יראת כבוד בתוך הסופה והשלווה של שבת קודש.
הלב מלא אהבה וחיבור של התקשרות כפשוטה – והעונג של דאגה אמיתית לרבי, לדעת שאתה אכפת לך לשלומו בכל דרך, בכל רגע, בכל צעד. זו זכות גדולה, תענוג שאין לתאר במילים: ההרגשה שאתה נמצא שם, יחד עם הרבי, בשלום ובשלווה, בלב הסופה.
סופות באות וחולפות, אבל הזיכרון ההוא – של שבת, התקשרות, דאגה אמיתית ותענוג של ליווי לרבי - נשאר חקוק לעד.
שנזכה לראות את מלכינו.
מצורף סרטון קצר שממחיש את אותם ימים מושלגים ב-770
מאפשרים לכם לקבל
