טור לפרשת שבוע וצמיחה; וגם: עדות מקייב הקפואה והמופצצת
קמתי הבוקר כולי קיפאון, קפאו הצלילים קפא השעון. אין חשמל אין הסקה, העולם בהפסקה. קרח בחוץ הכביש חלק, מעל ראשי זמזום מל"ט. סלט. עוצמת עיניים פוקחת, איזמל סכין מנתחת, נמתחת, יש החלטה - הכל בסדר אני בשליטה. לא מעמעמת אורות, לא מחלישה, לא אהיה לעולם חלשה. חזקה וזקופה, קטנה עליי המתקפה...
ויש ימים, שאני הפוכה. איראן, מדורו, אולי הפיכה. דואגת חרדה, ירד השאלטר, הכרזתי שביתה. קפאתי, ברחתי, אורות מכבה, געוואלד! הרצפה - בלגן הצפה. הגיע הקץ, סוף העולם, המוח שלי קפא נאלם. לא מסוגלת אין לי כוחות, גדול קשה נמאס לחכות. הסוודר גדול עליי - מאוד, מדיי. נעלמתי בו ודי.
בפרשת וארא מכה הברד במצרים, אש ומים משמים. "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה״. רש"י מדייק, שהשעורה הייתה קשה וזקופה ולכן נשברה וקרסה. החיטה הייתה רכה, התכופפה מול המכה. לא התעקשה, התגמשה. שרדה בטוב את התקופה הקשה.
להודות בקושי, בעובדות, כך פשוט בלי הכפשות. רגע לתחושות, שניים לרגשות, לצמצם חזיתות - מה חשוב לא אוותר, מה יחכה ליום האחר. להנמיך להבות - מהכל קצת פחות. למלא את הגנרטור, המצבר - לשחק, לדבר, בחוץ לאוורר, שאף גבעול פה לא יישבר. לנוע עם הגל, לא להתנגד, הוא זמני פה, להתעודד.
לפעמים, כדי להזדקף, צריך להסכים קצת להתכופף...
תיעוד מקייב הקפואה:
השבת מברכים את חודש שבט
זמני הדלקת נרות:
לוגנסק - 16:43
קייב - 16:06
באר שבע - 16:41
חיפה - 16:27
ירושלים - 16:19
תל אביב - 16:38
שבת שלום!
חנה גופין
שליחת חב"ד בקייב
מאמנת אישית מוסמכת
מאפשרים לכם לקבל
