"אצלנו לא אוכלים פיצוחים, אנו צאצאים" \ לקראת כ"ד טבת
ח"כ הרב משה רוט
צאצאים יקרים,
התכנסות והתוועדות זו היא התכנסות משפחתית. כולנו בני משפחה, קרובים, בני אב אחד – משפחת זקננו בעל התניא זי"ע.
שיח במשפחה, כידוע, שונה באופיו, במהותו ובסגנונו מכל שיח אחר:
ספונטני, ישיר, מלב אל לב, ללא סינונים וללא פרוטוקול. על השיח המשפחתי לא חלים כל דיני ה"פוליטיקלי קורקט".
זהו שיח זורם, אמיתי וכן, ולכן גם מפרה ברמה אחרת לגמרי. בשיח משפחתי אין מקום לביקורת בסגנון של: מי אתה, מה אתה ומי שמך.
ממקום זה אביע את הגיגיי ואומר את אשר על ליבי.
---
"צאצאים" היא מסכת. מסכת המצריכה לימוד.
ברשותכם אגע בשתי נקודות – שני יסודות שעליהם יושבת מסכת רחבה זו של "צאצאים": "נכד" ו"סבא". להיות נכד, להיות סבא.
להיות נכד – זו סוגיא אחת.
להיות נכד פירושו לחיות עם זה. מי שחי את היותו נכד של רבנו הזקן – הכול נראה אצלו אחרת. כנכד אני צריך להתפלל יותר טוב, כנכד אני צריך ללמוד יותר טוב, ולמעשה הדבר מלווה ומקיף את כל המהות. זהו הפירוש להיות נכד.
על פניו, זהו דבר שאינו פשוט כלל, שהרי המרחק בינינו לבין בעל התניא הוא גדול ועצום מאוד – מרחק של "באין ערוך". ולכאורה, ולא רק לכאורה, איזו שייכות יש לנו לדרגתו העליונה והנשגבה של הסבא, קודש הקודשים, בעל התניא זצוק"ל?
ולא רק מסיבת היותנו דור שמיני או תשיעי. מרחק זה לא היה מצטמצם גם אילו היינו בדורו ממש. ידועה התבטאותו של רבנו הגדול במענה לחסידים שאיחלו לעצמם להיות עם רבנו בזה ובבא:
"תשמחו שרואים אתם אותי בעולם הזה. בעולם העליון אינני יודע אם אפילו תדעו את הדרך להיכלי".
אבל האמת היא שיש לנו שייכות – ושייכות אמיתית. לא מצידנו ולא בכוחנו, אלא בזכות היותנו נכדים.
וכמו שאמרו חז"ל במסכת בבא מציעא:
אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. וכפי שהגמרא אומרת בשם רבי ירמיה: "תורה מחזרת על אכסניה שלה".
הזיידע, בעל התניא, בא אל הצאצאים!
אלא שכפי שאמר מורי ורבי בעל ה"שפע חיים" זצ"ל – צריך לפתוח את הדלת ולקבל את התורה בסבר פנים יפות.
אם חלילה נועלים את הדלת בפניה – הרי שהיא מחפשת אכסניה אחרת.
וכפי שהזכירו קודם בשם הרבי מליובאוויטש, שבעל התניא כלל את צאצאיו בברכת התורה.
קיצורו של דבר: כאשר נכד של בעל התניא עושה מצידו את התלוי בו בעבודת ה', בתורה ובתפילה – הוא זוכה לדרגה נעלית יותר מכפי עבודתו ויגיעתו, בזכות היותו צאצא של בעל התניא. זכותו יגן עלינו.
נגענו אפוא, בסוגיא אחת – בלהיות "נכד". סוגיא נוספת היא להיות "סבא", וזהו תפקיד חשוב עוד יותר.
להעביר את הזיידע, בעל התניא זצ"ל, לנכדים – לדורות הבאים. להיות סבא משמעותו לקחת אחריות על הנכדים: להעביר, להנחיל ולהחדיר בהם את המודעות לזכות הגדולה והנפלאה שנפלה בחלקם, זכות שמחייבת ומרוממת, זכות שנותנת כוח לעמוד בכל הניסיונות והקשיים.
יסוד גדול זה מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת השבוע, פרשת שמות. חומש שמות מתחיל ב"ואלה שמות". מתעכב האור החיים הקדוש על תוספת ו"ו החיבור.
חומש דברים, לדוגמה, פותח ב"אלה" – בלא ו"ו. מהו כאן הדגש ב"ואלה"? והביאור הוא, חומש שמות נקרא כידוע "חומש הבנים".
בעוד וחומש בראשית עוסק במעשה אבות, חומש שמות עוסק במעשה הבנים. וזו משמעות ו"ו החיבור: ספר הבנים אינו מנותק, חלילה, ממעשה האבות, אלא כולו יונק ומקבל כוח מהאבות הקדושים.
"ילדים יקרים דעו לכם שהנכם נכדים של ישראל סבא". אמרו אבות לילדיהם במצרים. זה נתן להם את הכוח לעמוד בניסיונות ובקשיים שהיו במצרים. זכותנו וחובתנו להשריש בילדנו את עובדת היותם צאצאים.
זה יכול לבוא גם בדברים קטנים, ובעיקר מעשיים. כגון, לדוגמה, איננו אוכלים בבית בשבת פיצוחים – כחומרתו הידועה והמפורסמת של הזיידע, בעל התניא.
כאשר ילד יודע שזה שאיננו אוכלים פיצוחים בשבת הוא מפני שאנו צאצאים של בעל התניא – אנו מרוממים אותו ומחברים אותו אל הזיידע, ובעזרת ה' נותנים לו כוח מיוחד לעלות ולהתעלות בעבודת ה'.
והאמת היא ששני יסודות אלו – להיות נכד ולהיות סבא – מזינים הם זה את זה. יש ווארט נודע של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זצוק"ל שמבטא זווית מסויימת של יחסי גומלין אלו.
בפרשת במדבר, כאשר התורה מזכירה את סיפורם של נדב ואביהוא, היא מוסיפה ומדגישה את העובדה ש"בנים לא היו להם": "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני, ובנים לא היו להם".
מסביר הרה"ק רבי אהרן מקרלין, שאילו "היו להם בנים" – האש הזרה שהקריבו לא הייתה נחשבת להם לחטא. וזאת למרות שעבודה זו, הייתה שלא לפי ערכם, וביחס לדרגתם נחשבה "אש זרה".
שכן אילו היו להם בנים, היה עליהם לימוד זכות, שקרבו לעבודה זו בשביל הבנים, כדי שהבנים יראו שאבותיהם הם עובדי ה'. זה שהדבר נחשב להם לחטא היה משום ש"בנים לא היו להם".
האחריות כלפי הילדים והנכדים מצדיקה לעיתים לאחוז גם בדרגות שאנו עדיין לא שייכים אליהן. להיות "סבא" – להעביר את בעל התניא לנכדים – מעצים את היותנו "נכד".
בימים אלו, עם ישראל זקוק לישועה גדולה, נברך ונתברך שזכות התכנסות קדושה זו, המעוררת בוודאי את זכותו של זקננו, קודש הקודשים בעל התניא, תעורר זכות אבות ומעת צרה זו ניוושע בעזרת ה' תשועת עולמים.
מאפשרים לכם לקבל
