ממומבאיי לסידני, הדם היהודי זועק: עד מתי?!
משה כהנא, COL
הטבח המזעזע בסידני אינו עוד כותרת קשה בזרם החדשות, אלא פצע פתוח. פצע שמכאיב דווקא משום שהוא מוכר מדי.
הדרך ממומבאיי לאיחוד האמירויות ולסידני קצרה מדי, מדממת מדי, ונדמה שהיא הולכת ונחרטת בזיכרון הקולקטיבי כציר קבוע של שנאה. בכל מקום שבו יהודים חיים בגלוי, בכל מקום שבו דולק נר חנוכה ברשות הרבים, שבו מזוזה קבועה בפתח ופתוחה מסעדה יהודית כשרה, שם גם אורב החושך.
כך היה במומבאיי, עם הירצחם של גבי ורבקי הולצברג הי״ד, שלוחים צעירים, טהורים, שביקשו רק לפתוח בית יהודי חם בלב הודו הרחוקה. בית של חסד, של שבת וחג, של חיוך. דמם נשפך לא משום שעשו רע, אלא משום שעשו טוב. משום שהעזו להאיר.
כך היה בדובאי, עם הירצחו של צבי קוגן הי״ד, שליח שפעל במסירות נפש בשקט, בלי רעש ובלי כותרות, דאג לעוד יהודי שהגיע כדי שיהיה לו אוכל כשר, יניח תפילין ויזכור שהוא יהודי. עד שהפך מטרה. וכעת סידני, בערב שמסמל יותר מכל את האור היהודי, הדלקת נר חנוכה ראשון בעולם. שוב קהילה יהודית, שוב חג, שוב שמחה שנגדעה באכזריות ומספר בלתי נתפס של נרצחים יהודים, ביניהם השלוחים. והשאלה מתפרצת מאליה:
עד מתי???
חב״ד לא הופתעה מעולם מהחושך. השליחות והמסר העוצמתי שהרבי הטמיע בשלוחיו, שהאור נדלק דווקא במקום שבו חשוך, מסוכן ולא נוח. שלוחי הרבי אינם נושאים נשק, אלא נר קטן של אור. והם ממשיכים, גם לאחר שעוד קדושים נחרטים ברשימת הנופלים ובטרם הובאו לקבורה, להדליק אור קטן, מתוך אמונה פשוטה ועקשנית שאור קטן דוחה הרבה חושך.
הנר הקטן אינו פוטר את העולם מאחריות
אך האמונה הזו אינה פוטרת את העולם מאחריות. להפך. היא זועקת אותה. דברי החיזוק של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נגעו בלב. גם הביקורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מדיניות שמלבה אנטישמיות נשמעה ברורה. אך הלב היהודי שואל ביושר כואב, האם די בהצהרות??
האם מילים, חמות ונכונות ככל שיהיו, מסוגלות להגן על ילד יהודי בדרך לבית כנסת, על שליח בדרכו להדלקת נרות, על משפחה שחיה בגלוי את זהותה?
מדינת ישראל אולי אינה יכולה להגן פיזית על כל יהודי בעולם, אך שליחותה אינה מסתיימת בגבולות המדינה. שלוחי חב״ד, הלכה למעשה, מתפקדים לא אחת כשגרירים, כקונסוליות חירום, ככתובת ראשונה ואחרונה לישראלים וליהודים שנקלעים למצוקה בכל קצוות תבל. הם שם כשאין אף אחד אחר. ואם כך, ייתכן שהגיעה העת לשותפות עמוקה יותר, מעשית יותר, לא רק הצהרתית.
חב״ד הקימה מוקד חירום וביטחון בכפר חב״ד עם סניפים בכל העולם, מתוך כאב, ניסיון ודם שנשפך. אולי הגיעה העת לראות בו לא יוזמה מגזרית, אלא צורך לאומי. חיזוק, תקצוב, ליווי והכרה יכולים להציל חיים בפועל. לא כסיסמה, אלא כמעשה.
ובינתיים, גם אם העולם ימשיך להתמהמה, גם אם המנהיגים ישגרו רק הודעות, שלוחי חב״ד לא יעצרו. כך היה אחרי מומבאיי. כך היה אחרי דובאי. כך יהיה גם אחרי סידני. הם ימשיכו להדליק נרות, לפתוח דלתות, לארח יהודים ולמסור את נפשם ממש, בשם שליחות הרבי ובשם האמונה שאור קטן דוחה הרבה חושך. אך הדם היהודי זועק מן האדמה, ושואל שאלה אחת, פשוטה וכואבת:
עד מתי עוד בעולם???
ואולי יש כאן גם מסר פנימי, שקט, לכל חב״דניק בכל מקום בעולם. בפעם הבאה שאתה מסתובב עם חנוכייה קטנה על גג הרכב, או כשאתה ניגש ליהודי ומציע לו להדליק נר, עצור לשבריר שנייה וחשוב בשקט: גם אני חייל של אור. רק כדי לזכור את גודל הזכות ואת כובד האחריות, ולהוסיף עוד מעט אור, עוד נר אחד, עוד מעשה טוב, עוד חום יהודי.
כי מול החושך שמבקש להפחיד ולכבות, התשובה שלנו אינה רק דמעות, אלא גם אור שממשיך לדלוק.
זה דבר חשוב מאוד יגיע הזמן שידאגו לשלוחים
ישר כוח!
2
2
אבל קודם כל זה לא נכון ושנית זה מסכן בטחון שלוחי חב״ד בכל העולם (חוץ מישראל)
אנחנו לא חלק ממדינת ישראל ולא עובדים בשבילה ולא שגרירים שלה ואנחנו לא הצבא שלה
זה מסכן אותנו
אנחנו אך ורק שלוחי הרבי מליובאוויטש ועוזרים לכל יהודי באשר הוא וגם ליהודים בארץ
19
1
0
1
התקציבים יגיעו מפה ומשם, אנחנו צריכים להרעיש את העולם בתורה ומצוות ולהביא את הגאולה. הגיעו מים עד נפש.
5
0
רבי זקוקים לך!
ה' קל רחום אנא תביא לנו את הגאולה ברגע זה ממש
כמה דם יהודי נשפך כבר . די לגלות. דאלאי גלות
3
0
מאפשרים לכם לקבל
