'צמאה' וחסידות להמונים – וגם מחשבה על הבית \ מבט אישי
משה כהנא, COL
יריד ספרי החסידות. בכל שנה זה מדהים אותי מחדש, הקנייה של ספרים 'על המשקל'. מעמיסים, כמעט כמו במכולת. לא מדובר בחסידי חב"ד, אלא רובא דרובא, כיפות סרוגות, ציבור חסידי כללי, גם ליטאי, שאולי לראשונה נחשף לעומק תורת החסידות של חב"ד. לא רק מאמרים: יש חבורות קומיקס לילדים, תולדות חסידים ואמרות, ודרכים בעבודת ה'. עולם חסידי.
מחזה מפעים בכל פעם מחדש, כמעט מבקר שיוצא בלי 'ערמות' של ספרים, יש כאלו שמתקשים לנווט עגלת 'סופר' שעמוסה לעייפה בספרי חסידות, בואכה ליציאה העמוסה ושוקקת אדם. כולם ממהרים לארוז את שללם ולמהר לשאר התוכניות ב'צמאה'.
אמנם לכאורה דבר קטן, אך מחמם את הלב פשוטו כמשמעו: עמדת ה'משקה'. מושג חב"די, שאין לך יום חסידי שאין בו טעימה של 'לחיים'. היום הדבר פחות שכיח ביום-יום, אבל בילדותי אני זוכר היטב שבכל יציאה של קבוצת חסידים ל'מבצע תפילין', ובכלל גם בפגישת 'עסקנות' עם אישיות בכירה, מפקיד רם דרג ועד נשיא המדינה, היו החסידים לוקחים איתם בקבוק משקה קטן. אין כמו 'משקה' לפתוח את הלבבות.
ר' זושא 'הפרטיזן' ווילימובסקי למשל, היה הולך ובקבוק 'משקה' שכן בכיסו בדרך קבע. כילדים היינו שרים תדיר "זושא וילימובסקי יביא לנו משקה", בניגון חסידי ידוע...
ר' זושא הפרטיזן עם ה'משקה' הנצחי (ארכיון)
'בגילגול המודרני' של אירועי צמאה להמונים, אך טבעי וחלק מהנוף, לראות עמדת 'משקה' מאויישת, וחלוקה של מגוון סוגים, מיין רגיל ועד 'משקה' אמיתי (וותיקי החסידים יצחקו, כי משקה אמיתי מבחינתם היה רק ה'זעקס און ניינציק' – כוהל מזוקק 96%...) הבקבוקים הריקים שנערמו בעורף הסבירו היטב את מה שהולך פה: 'מחממים מנועים' לקראת ההתוועדות. כוסית קטנה של 'משקה' תעשה רק טוב לנשמה.
לראות באולמות הבחינה עשרות בחורים, ספרדים, ליטאים, חסידיים, שוקדים על מבחן בחסידות, אין מראה משובב נפש יותר מזה. לוקחים את הפרוייקט ברצינות, חסידות להמוני בית ישראל. 'יפוצו מעיינותיך חוצה' במלוא מובן המילה.
שלא לדבר על ההשקעה בכל פרט ופרט, התיאום בין שלל האירועים, עמדות ה'טשולנט' והמרקים, שתיה קרה ומזונות, תיאום עם הופעות הזמרים, הצלמים, אח"מים, תקשורת, ובכל ערב אירוע מורכב אחר: יום לנשים, יום לגברים, יום לחיילים, יום לבחורי ישיבות הסדר וכן הלאה.
השנה האירועים נמתחו על פני שמונה ימים ברציפות, פרוייקט גרנדיוזי בצורה חסרת תקדים.
אולם ההתוועדויות מזמן אליו שילובים שבשגרה בלתי אפשריים לכאורה: משפיעים מפורסמים בחב"ד, לצד רבנים וראשי ישיבות הסדר. מעת לעת מנגנים ניגון חסידי בהמשך לשיח שנוצר, לעיתים בליווי כלי נגינה.
כולם מדברים באותה שפה ממש: ענייני חסידות ועבודת השם. הדבקות ששוררת בקרב ציבור השומעים, היא ממגנטת ומדבקת, מנגנים בדבקות, מקשיבים לכל מילה.
רגעי השיא: האירוע המרכזי
אנו חיים בעידן אחר ואני מתכוון לאירועי 'צמאה': לא עוד התוועדויות 'קלאסיות', עם תפוח אדמה מבושל בקליפה, סלט ירקות חתוך גס וקצת 'משקה' עממי, על ספסל עץ בבית הכנסת. מיטב הזמרים המייצגים את חתכי הציבור: חב"דניק (פריד), חסיד (שטיינמץ), דתיים (ריבו, עקיבא) וכללי (בניה ברבי) ואחרים.
בפתיחה, ברבי מספר כי כבר כילד הוא היה באחד מאירועי 'צמאה' בגלגולם הראשון, ולא חלם שיבוא יום והוא יהיה כאן שוב, בצד של הבימה. "תממשו חלומות", העביר מסר לקהל.
אל תתבלבלו: הוא לא שר את השירים שלו עצמו, אלא אך ורק שירים חסידיים...
הקהל ממש משולהב.
קליק בנשמה
בתחילה, ההתייחסות היא כמו ל'מופע': זמרים שרים, הקהל רוקד ומצטרף, הויזואליה בלייזר על קירות ותקרת האולם. יפה.
אבל אז יש כמה רגעים שעושים לך 'קליק' בנשמה. אברמ'לה פריד עם הניגון החב"די 'הנשמה יורדת לתוך הגוף, וצועקת וויי, וויי'. פתאום הקיר (הויזואלי) נפתח, ומרחוק מאירה קרן אור חזקה. פריד יודע לצעוק אם הוא רוצה, והמילים פוגשות את הויזואל: אתה לרגע חושב על התינוק שזה עתה יוצא לאוויר העולם, נקודת האור מתרחבת על פניו לראשונה והוא צועק בכי ראשון. ופריד ממשיך לצעוק: "וצועקת ווי ווי. ירידה זו, לצורך עליה! עד שכל זה הוא כדאי." צמרמורת עזה. נגמרות המילים. פה אתה מרגיש שנכנסת כבר לתמונה.
היה עוד ניגון שסחף אותי על כנפי הדמיון, גם כאן לא מעט בזכות הויזואל: "האדרת והאמונה לחי עולמים". האותיות המאוירות מרצדות על התקרה והקירות, מחזירות אותי קצת למחוזות הילדות, איך אבא ז"ל היה עומד לפני התיבה בשבת בבוקר ב'בית מנחם' ומנגן את הניגון החב"די הידוע ברגש, והציבור שרק החל את התפילה מצטרף אליו.
היה גם את הניגון "יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ". ניגון זה מפרקו של הרבי כשהיה בגיל 71, בילדותי שרו אותו כמעט כהמנון חב"די. מילותיו של דוד המלך בתהילים, כל כך 'הולמות' את הרבי שלנו. "וירד מים עד ים, מנהר ועד אפסי ארץ"... איך הרבי הפך ממש את העולם למשהו אחר לגמרי, שלט ושולט בעולם בהיבט הרוחני... המהפך האדיר של שלוחי חב"ד, תורת החסידות שהופכת ממש לנחלת הכלל, ולא רק של חב"ד...
ואז דמעה זולגת. דמעה של געגוע. רצוננו כבר לראות את מלכנו באמת!... אמיתי לגמרי.
אי אפשר לצאת משם בלי 'הרהורי תשובה' והחלטות טובות. זה עובד על הנשמה, מרגישים את זה מסביב באנרגיות של הקהל המגוון שרוקד ושר בלי הפסקה. לכל אחד בוודאי יש את הרגע המיוחד שלו.
ד' בבות
היה רגע חזק מאוד: הרב איל יעקובוביץ', רב ישיבת הסדר בצפת. שיערו כבר הלבין, הוא אוחז גיטרה. מסביר בנועם מה עניינו של 'קודש הקודשים' בהיכל הנגינה החב"די, שניתן לשורר אותו רק באירועים מיוחדים, כל חתן וכלה חב"דיים צועדים בחופה איתו והוא מצריך ניגון הכנה: הד' בבות של האלטע רעבע, האדמו"ר הזקן. הוא מסביר, שכל אות מארבעת אותיות שם ה' והיא כנגד בית אחר, שער לתנועה בנפש.
פיספסתי את הפתיחה אבל בכל זאת את הרוב הצלחתי לצלם. צפו בזה. מרתק.
את דבריו בכל אחד מהבבות, הוא ליווה בגיטרה. והצלילים משתפכים וחודרים לנשמה בכל תנועה ותנועה, בכל שער.
כאן הרגשתי כמו סטירה על הלחי, אבל כזו שמעירה ולא מעליבה.
חזרתי לפתע שלושים וחמש שנה אחורה, ל‘סדר ניגונים’ בישיבה קטנה. שרנו ניגון חב"די כי "כך צריך", המשפיע עומד ומשגיח, ואנחנו מסמנים וי. אבל ההסבר הפנימי? המשמעות? מה פותח כל בבא בנפש? זה כמעט לא נאמר.
ופתאום כאן, מול קהל של ישיבת הסדר שאינם חב"דניקים, אני מקבל שיעור בנשמה של הניגון החסידי באופן שמרטיט את הלב.
זו לא טענה לדור ההוא ולא ביקורת על איש. כך היו הכלים, כך היה הסגנון. אבל זה כן מעורר מחשבה כנה: אם ניגון הוא לשון של עבודה פנימית, נשמת התורה, למה שלא יפתחו לתמימים שלנו את השערים האלו כבר היום?
למה שניגון לא יהיה עולם של חוויה פנימית ולא רק ניגון? נקודה למחשבה.
*
ומעולם הנגינה לעולם המעשה.
נדמה לי שיש מקום לחשיבה גם כלפי הציבור החב"די עצמו, ובעיקר התמימים. יש ימים ייעודיים לחיילים, לישיבות הסדר, לבנות אולפנה. ומה עם בני הבית? לא כאירוע חב"די מובהק - זה לא תפקידו של ‘צמאה’ - אבל כן מסגרת מותאמת שתאפשר לתמימים לגעת באור הזה מבלי לעמוד בחוץ.
וגם עניין המחירים: אם יש סבסוד לציבורים אחרים, אולי נכון לאפשר סבסוד מסוים גם לנשות חב"ד, לנערות ולבחורים. לא כל משפחה יכולה להוציא 150–170 שקלים לכרטיס. ברור שהאירוע לא מיועד מראש לקהל החב"די, אבל מדוע שדווקא הילדים שלנו יישארו מחוץ לתמונה? זה טוב, זה קדוש, וזה משפיע. למה לוותר?
נכתב מתוך הערכה ולא כמחאה, אלא כהצעה לחשיבה שתגדיל עוד יותר את מעגלי האור, גם בבית פנימה.
הטור כולו נכתב כהתרשמות אישית ובמלוא הערכה רבה לפרוייקט האדיר שמפיץ חסידות לאלפים ורבבות, לרב משה שילת ולרעייתו הרבנית ברכה שילת הפועלים במסירות רבה מאחורי הקלעים שהכל יתקתק כמו שעון.
לחיים, לחיים!
מאפשרים לכם לקבל
