"אין רגליים - אז יש כנפיים": הרב לירז זעירא מדבר על הכל
.בראיון עם הרצל קוסשאשוילי ברדיו 'ליל שישי' ב-COL, משתף הרב לירז זעירא, רב סרן במילואים ושליח חב"ד בקמפוס המכללות בירושלים, שחוויית הופעתו בכינוס השלוחים האחרון – שם עלה לבמה עם בנו מול אלפי שלוחים ומאות אלפים שצפו ברחבי העולם – הפכה לרגע של קידוש השם גדול.
התמונה של שליח שנפצע קשות, עומד בעוצמה מול הקהל ומחזק אחרים, עוררה הדים רבים והובילה לבקשות רבות לשמוע את סיפורו מקרוב.
כאן בריאיון הוא מפרט בפשטות אופיינית מה באמת קרה מאז אותו ערב גורלי על גבול סוריה.
בריאיון עצמו מספר הרב זעירא כי מאז הפציעה הקשה שעבר בערב יום כיפור הוא מצוי בתהליך שיקום מתקדם מהר מן הצפוי. חודשיים בלבד לאחר האירוע הוא כבר בודק פרוטזות ומתחיל ניסיונות עמידה. כשהמראיין מבקש להבין כיצד התרחש האירוע, הוא מתאר כיצד הגיע למוצב בגבול סוריה ביום האחרון לקו, לאחר שבעה חודשי פעילות. הוא בא להיפרד מהחיילים ולהביא להם סוכה לקראת סוכות, ובמהלך סיבוב בדיקת העירוב החליק על מדרון תלול, ובמקום שבו החליק היה מונח רימון שנשאר שם כנראה מספר חודשים. הרימון התפוצץ מתחת לרגליו והוא מציין שמדובר בנס גלוי שלא נפגע בשום חלק נוסף בגופו.
האזינו לריאיון המלא>>>
הוא מתאר שנשאר בהכרה מלאה, הבין מיד שהרגליים אינן מגיבות, והחל להתגלגל לכיוון שביל שנראה לעין כדי שיוכלו לראותו. לדבריו, החיילים במקום קישרו מיד את הפיצוץ אליו משום שעבר שם דקות קודם לכן, ותוך "שתי דקות ועשרים שניות" כבר הונחו על רגליו שני חוסמי עורקים שהצילו את חייו.
הוא מספר ששמע את המ"פ מדווח בקשר על כך ש״שתי הרגליים של הרב קטועות״, וברגע הזה ירד הסימון, אך במקום טלטלה עלתה בו בהירות חזקה שהוא חייב להישאר ער כדי לחיות. הוא אכן נשאר בהכרה עד שהגיע למסוק, ושם הצליחו להשיב לו את הדופק שכבר נחלש. לאחר מכן הורדם והועבר לרמב״ם ולאחר מכן למרכז השיקום לוינשטיין, שאותו הוא מתאר כמקום שבו מורגשת בפועל המשמעות של ״מרכז רפואי״ ולא ״בית חולים״.
כשהוא מתייחס לרגעים שאחרי הפיצוץ, הוא מתאר פוקוס מוחלט במטרה אחת – להישאר בחיים. גם כשאחד החיילים התחיל לומר לידו ״שמע ישראל״, הוא השיב לו: ״אחי, אני נשאר פה, אני לא הולך לשום מקום״. לא היו מחשבות של ״למה אני״ או ״למה עכשיו״, אלא רק מאבק מודע שלא לאבד את ההכרה.
על הקשר בין חייו כשליח לבין האירוע הוא אומר שכבר בשעות הראשונות, בשיחה עם אשתו באמבולנס, הבינו שהשליחות מקבלת כיוון נוסף. הפעילות בקמפוס תימשך ואף תתרחב, אך נוסף עליה צורך להגיע לעוד אנשים – ״אם אין רגליים, אז כנפיים״ – ובדור הזה הכנפיים הן הרשתות החברתיות והתקשורת שמאפשרות להפיץ מסרים של תקווה, חשיבה חיובית, שליחות וגאולה למאות אלפים.
על ילדיו הוא מספר כי דאג להם מאוד, אך חיזקו אותו בדברים שנאמרו לו: אם הוא ואשתו מתמודדים בעוצמה, כך גם ילדיהם שנושאים את אותו מטען רוחני. בסיום דבריו מבהיר כי כל מהותו מאז הפציעה היא המשך שליחות, התקדמות ושאיפה לבשורות טובות.
מאפשרים לכם לקבל
