הרב גרונר פסק בפניי בהחלטיות: "זה לא היה ולא נברא!'"
בית הכנסת שלנו "נצח ישראל" בשכונת השחמון הוא גדול ומכיל כשלוש מאות כסאות. בליל שבת הוא מתמלא יותר מאשר כל תפילה אחרת ובסיום התפילה נהוג אצלנו שהרב עומד בפתח והציבור עובר דרכו כבני מרון לברך ולהתברך בברכת שבת שלום.
כמובן שהשניות הבודדות שאפשר להקדיש לכל אחד הן מעט מאוד אבל גם אלו מספיקות כדי ליצור את הקשר המינימלי עם הקהילה. זו ההזדמנות היחידה במהלך השבוע שבה ניתנת האפשרות להתעניין בשלום המתפללים הרבים.
במפגש קצר זה אנשים משחילים משפטים כאלו ואחרים שהם עשויים לעניין אותי, אך המשפט המעניין ביותר שאני זוכה לשמוע רבות הוא ד"שים משלוחים מכל רחבי הארץ והעולם. אורחים ומתפללים קבועים שמתארחים בבית חב"ד בכל פינה נידחת מוסרים לי ד"ש מהשליח אותו פגשו במדינתו.
לפני שבועיים עובר א' המתפללים ומוסר לי ד"ש מהשליח הרב אשר ליצמן מסיאול דרום קוריאה. אמרתי לו תודה רבה ותו לא. בשבת האחרונה הוא שוב עובר וממלמל שוב על האירוח הנפלא בדרום קוריאה וממשיך לביתו. מסירת הד"שים הללו מחממת את הלב ומעלה על נס את פועלו של הרבי דרך שלוחיו המתכנסים בימים אלו בחצרות הקודש.
*
לאחרונה נתקלתי בכמה שיחות של הרבי שהמשותף להם הוא ה"רגישות לזולת".
שיחה אחת היא השיחה המפורסמת שרבנים ומרצים רבים מדקלמים אותה לאחרונה מבלי שיציינו שזה רעיונו של הרבי מליובאוויטש.
מדובר בשיחה (חלק כ"ה עמ' 75) המסבירה את דברי חז"ל לגבי הכנסת אורחים "אמרו חכמים כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים" והרמב"ם כותב: "שכר לויה מרובה מן הכל" שאם מארחים אנשים בבית ונותנים להם את כל צרכם עדיין אין זה מספיק וחייבים לעטוף את הכל באהבת ישראל אמיתית שהאורח יבין וירגיש שמארחים אותו לא בגלל הכרח ונימוס גרידא כי אם מצד רגש פנימי ואמיתי של אהבה.
תחושה מיוחדת זו - אומר הרבי - משתקפת רק אם מלווים את האורח מחוץ לבית ולא טורקים עליו את הדלת מיד כשיצא. ההליכה עמו אפי' מספר צעדים ללוות אותו משדרות את המסר שהייתי שמח אילו תשאר עמי עוד כמה דקות. שהייתך אצלי גורמת לי קורת רוח ושמחה.
לפי דברי הרבי העדר פעולת הליווי לאורחים היא כל כך חמורה והיא נחשבת ל"שפיכות דמים" והיא היא עיקר מצות הכנסת אורחים יותר מהענקת האוכל והשתיה והלינה.
*
שיחה נוספת שפגשתי (חלק לב עמ' 114) היתה בהקשר ללימוד הרמב"ם היומי בהלכות גזילה ואבידה שבהן אומר הרמב"ם: "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו".
יש מפרשים שהכוונה היא שפעמים האיש רעב ואין לו מה לאכול עקב הגניבה והעדר האוכל עלול לגרום לנטילת נשמה ממנו כפשוטו. ויש מפרשים שכיון שאדם מתחיל לגזול הוא ירשיע עוד יותר עם הזמן ויגיע גם להרג אנשים כדי להשיג את מבוקשו לכן הוא נחשב כאילו כבר כעת הוא הורג וכהמעשה של אחאב ששלח להרוג את נבות היזרעלי.
הרבי אבל ביצירתיות ומקוריות מסביר זאת באופן אחר לא לפני שהוא שואל מדוע רק כשגוזלים נוטלים את נשמת הנגזל ולא בגניבה. הרי גם בגניבה אתה מחסיר את ממונו של הזולת?
אלא כשאדם נוטל בכח כסף מבעל הממון הוא "מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מממונו". יש כאן תובנה פסיכולוגית עמוקה. אדם אוצר בידיו כסף ששייך לו ומגיע גזלן ולוקח ממנו את הכסף. בלקיחה בכוח (בשונה מגנב בסתר) הוא בעצם אומר לו "המציאות שלך אינה קיימת כלל!" הוא מערער את עצם אישיותו של האדם ומרסק את מעמדו האישי,
היינו לא רק שהכסף שלך לא שלך. גם אתה בעצמך אינך קיים. הוא מוריד לך את הבטחון העצמי לרצפה והופך אותך ל'חדל אישים'. פירושו של הרבי הוא הפשוט ביותר "כל הגוזל את חבירו... כאילו נוטל את נשמתו ממנו" כפשוטו.
*
אוסיף לכך דבר נוסף ששמעתי מפי המשב"ק של הרבי המזכיר רבי לייב גרונר ע"ה כשהיה מתארח באילת במשך שנים רבות בחג הפסח.
שמעתי פעם שיהודי שהרבי מאוד קירב ודאג למשפחתו בצורה יוצאת מן הכלל הכניס פעם לרבי שני סוגי מזוזות משני סופרים וביקש שהרבי יבחר לו את הטוב מביניהם והרבי בחר בא' מהם. סוחרי הסת"ם כשרצו לשווק את תוצרתו של אותו סופר הנבחר סיפרו את הסיפור הנ"ל לקליינטים כדי להעדיפו על פני אחרים.
שאלתי את הרב גרונר האם נכונה השמועה? והוא דחה אותה מכל וכל בחדות ובהחלטיות: "דו ביסט נורמאל?" סנט בי המזכיר בחביבות. "האם נראה לך שהרבי יעדיף אדם על פני חבירו ועוד איש מקצוע?" האם אינך יודע איזה רגישות היתה לרבי כלפי אנשים? איך היה מרגיש הסופר השני אילו היה נודע לו שהרבי בחר באחר? אין דברים כאלו אצל הרבי. לא היה ולא נברא!
*
אוסיף ואומר שלענ"ד הפירושים הנפלאים של הרבי באותן השיחות באהבת ישראל מיוחדת (בשונה מיתר הפירושים) מלמדים על הרגישות וההכלה של הרבי בדרך החסד והרחמים שבה נוהג עם צאן ומרעיתו והם משתקפים גם בתורתו שהרי "אנא נפשי כתבית יהבית".
אני כותב את השורות הללו בערב נסיעה לכינוס השלוחים כי גם לנו השלוחים לא יחסר אם נלך בדרכו של המשלח ונוסיף בלחדד את החיישנים שלנו כלפי הזולת ולפתח רגישות לא לפגוע באחר ובודאי להכיל את השונה ולתמוך בו בכל כח ועוז כי לפעמים זהו הצלת נפשות ובהעדר ההכלה הרי זה כאילו הוא נוטל את נשמתו.
והנהגה זו אצל המבוגרים תהיה מודל לחיקוי גם אצל הנערים והילדים הקטנים כי "מעשה אבות סימן לבנים" ונעוץ סופן בתחילתן.
מאפשרים לכם לקבל
