השליח לא דמיין את זה: האיש במפעל ביקש להראות לו ספר
הרב שמעון פרוינדליך, בייג'ין (תרגום לעברית מאתר COLlive)
במסגרת עבודתי כשליח בסין, אני נוהג לבקר באופן קבוע במפעלים שמייצרים מזון כשר לייצוא. יהודים ברחבי העולם מסתמכים על מוצרים כשרים, ומכיוון שכל כך הרבה חומרי גלם מיוצרים בסין, אנו מסייעים לוודא שמה שמגיע לצרכנים הכשרים אכן עומד בסטנדרטים ההלכתיים. ביקורים אלו הם חלק ממאמציי השוטפים לייצג מספר גופי כשרות ולסייע למפעלים לעמוד בדרישות הכשרות המלאות.
היום ביקרתי בארבעה מפעלים. לכל אחד היה הקצב שלו, הריח שלו והסיפור שלו. בכל אתר בחנתי את תהליכי הייצור בקפידה, כמקובל, כדי לוודא עמידה בכללי הכשרות. עברתי בין קווי הייצור, בדקתי רכיבים, בחנתי ציוד ועיינתי ברישומים. אבל במפעל הרביעי קרה דבר מפתיע במיוחד.
לא היה משהו יוצא דופן במפעל עצמו - הוא היה נקי, מסודר ויעיל, כמו רוב המפעלים המתוחזקים היטב ברחבי אזורי התעשייה של סין. ההפתעה לא נבעה מהמכונות או מתהליך הייצור, אלא מאדם אחד. נציג המפעל, שאחראי על תחום הכשרות ושמעולם לא פגשתי קודם, עשה עליי רושם עמוק במיוחד.
מרגע שנכנסתי הרגשתי שיש בו משהו שונה. אנשי הצוות בדרך כלל מנומסים ומכבדים, אבל הוא הפגין רמה נוספת של יראת כבוד - לא רק מקצועיות, אלא ממש התפעלות שקטה. מאוחר יותר גיליתי שהוא הועבר לתפקיד זה רק לאחרונה, ולכן דרכינו לא הצטלבו עד היום.
לאחר שסיימתי את הבדיקה ואישרתי שהכול תקין, אספתי את הרשימות שלי והתכוננתי לעזוב. אך לפני שיצאתי, הוא ניגש אליי בהתלהבות ניכרת ושאל אם יוכל להראות לי משהו. הסתקרנתי והסכמתי. הוא הוביל אותי לארון קטן מאחורי שולחנו, פתח אותו בזהירות והוציא משם שני ספרים בסינית.
להפתעתי - שניהם עסקו בגמרא.
הוא אחז בהם כאילו היו אוצרות קדושים. בחיוך גאה הסביר שאלו ספרים שהוא לומד מהם בקביעות, שהם מקור חכמה עבורו, והוא שואב מהם השראה. על הכריכות נכתב "תלמוד בבלי" ו"ספר החכמה", שנערכו בידי חוקר סיני בשם קיוצ'ואן ויצאו לאור בהוצאת China Federation of Literary and Art Circles Press.
כשעיינתי בספרים, שמתי לב שהם לא מציינים מקורות מדויקים לציטוטים, אך התוכן היה מרתק בכל זאת: כל עמוד שיקף הערכה עמוקה ללימוד היהודי, לחשיבה המוסרית וללקחים לחיים העולים מכתבי הקודש שלנו.
ביקשתי ממנו לשתף סיפור שהוא במיוחד אוהב. הוא פתח בהתלהבות קטע מסוים והחל לספר סיפור שמקורו, למרבה הפלא, לא בגמרא עצמה אלא במדרש. הסיפור עוסק באחד התנאים הידועים המוזכרים בספרותנו - רבי שמעון בן גמליאל.
וזה הסיפור שסיפר לי:
פעם קרא רבי שמעון בן גמליאל לעבדו טאבי ואמר לו" "לך נא לשוק והבא לי מאכל טוב.”
הלך טאבי וחזר ובידו לשון בקר.
הודה לו הרב, ולאחר מכן ביקש: “ועכשיו, לך שוב והבא לי מאכל רע".
חזר טאבי כעבור זמן קצר - ושוב, בידו לשון.
אמר לו רבי שמעון: “אינני מבין. כשביקשתי מאכל טוב הבאת לשון, וכשביקשתי רע - שוב לשון?”
ענה טאבי בחכמה: “בדיוק כך. מן הלשון יוצא הטוב ומן הלשון יוצא הרע. כשהיא טובה אין טובה ממנה; כשהיא רעה אין רעה ממנה”.
(מדרש רבה, פרשת בהר).
הסיפור הפשוט הזה טומן בחובו עומק רב: למילים שלנו יש כוח לרפא או לפגוע, להרים או להרוס. מה שהדהים אותי לא היה רק עומק החכמה, אלא העובדה שמי שסיפר אותה היה מנהל מפעל סיני בפינה נידחת במחוז שאנדונג, שלומד בהתלהבות את דברי חז"ל.
עמדתי שם, אלפי קילומטרים מהבית, וחשתי לפתע תחושת חיבור עמוקה – כזו שחוצה שפה, תרבות וגבולות. הנה אדם שמצא משמעות אישית בלימודי אבותינו, שחכמתם מעצבת את מחשבת ישראל כבר יותר מאלפיים שנה.
איננו יודעים לעולם מהיכן תבוא ההשראה. היום היא באה מאיש סיני במחוז שאנדונג, הלומד באהבה את ספרותנו בת אל אלפיים השנים - ובכך הוא עצמו הפך למקור השראה עבורי.
מפגשים כאלה מזכירים לי כי אור החכמה מתפשט רחוק ממקורו, ונוגע בלבבות במקומות שלא היינו מעלים על דעתנו.
מאפשרים לכם לקבל
