הכנסת אורחים בקראון הייטס: הזווית שכדאי להכיר
מתיבת הדואר הנכנס של אתר COLlive: "עבור רבים מאיתנו שגרים בקראון הייטס, אירוח אינו מזדמן, הוא קבוע. כמעט כל יום טוב, מספר סופי שבוע בחודש, כמעט כל שבוע - ויש כלל לא כתוב."
נכתב ע"י אחת מנשות אנ"ש בקראון הייטס
עבורכם, שליחת ילדכם לקראון הייטס עשויה להתרחש פעם או פעמיים בשנה. זוהי חוויה משמעותית ומרגשת עבור בנכם או בתכם. אבל עבור רבים מאיתנו שגרים כאן, אירוח אינו מזדמן, הוא קבוע. כמעט כל יום טוב, מספר סופי שבוע בחודש, שבוע אחר שבוע של הרחבת עצמנו מעבר לגבולות הטבעיים, שיתוף המרחב שלנו והקרבת הפרטיות שלנו.
אנחנו עושים את זה כי אנחנו רואים את הצורך שלכם. כי אנחנו גרים בקראון הייטס ואנחנו יודעים איך זה מרגיש כשילדכם צריך מקום לגור בו, כשהוא רחוק מהבית וצריך להרגיש רצוי במקום כלשהו. אז אנחנו מגיעים. אנחנו מזיזים את הצרכים שלנו הצידה, שוב ושוב, כדי להתאים את עצמנו לבן/בת הזוג שלכם, לילד שלכם, למצב של המשפחה שלכם.
מה שרובנו לא מבינים הוא שיום טוב הוא גם ההפסקה שלנו. זהו הזמן היחיד שבו רבים מאיתנו עוצרים מהעבודה, מהשגרה היומיומית. כשאנחנו מארחים במהלך זמן המשפחה היקר הזה, אנחנו לא רק מציעים מיטה. אנחנו מקריבים את כמות המנוחה והזמן החופשי שאנחנו מקבלים.
אז כשהחוויה מרגישה חד צדדית, כשאין הכרה, אין תקשורת, אין תחושה שהמאמץ שלנו בכלל שם לב, זה לא רק צורב. זה באמת כואב.
אירוח אינו עסקי. זה יחסי. אנו פותחים את בתינו בתשומת לב וברצון טוב, אך פתיחה זו גובה לנו מחיר אישי אמיתי. אנו חולקים את המרחב שלנו: הסלון שבו בדרך כלל היינו נחים אחרי שבוע ארוך, חדר האמבטיה שילדינו צריכים לחכות לו כעת, שולחן המטבח שבו היינו יושבים בשקט עם בן/בת הזוג שלנו אחרי שהילדים הולכים לישון. אנו חולקים את זמננו: השעות שאנו מבלים בקניות, בישול, ניקיון, סידור ושמירה על מודעות לצרכים של אדם אחר בביתנו. אנו חולקים לא רק אוכל אינסופי, אלא את האנרגיה הנפשית של תכנון ארוחות שיספקו את התיאבון של מתבגר, בעוד שבדרך כלל היינו מכינים משהו פשוט לקטנטנים שלנו. אנו שוברים את הקצב המשפחתי שלנו: את הזרימה הקלה של שבת או יום טוב, את רגעי השקט, את היכולת פשוט להיות בבית שלנו בלי לחשוב על מישהו אחר. אנו מקריבים את המנוחה שלנו. את הפרטיות שלנו. את היכולת שלנו לחנך את ילדינו או לנהל שיחה קשה בלי קהל.
ואנחנו עושים זאת מרצוננו החופשי. אבל כשההקרבה הזו נתקלת בדממה מוחלטת, זה מרגיש כאילו אנחנו בלתי נראים. כאילו אנחנו לא חשובים. יש הבנה שלא מדוברת כשמישהו מארח: אתה נותן כי אכפת לך, והכרה היא איך האדם השני אומר, "אני רואה אותך, ומה שעשית היה חשוב." בלי זה, זה מרגיש כאילו לוקחים אותנו כמובן מאליו.
אני לא חושב שרוב ההורים מתכוונים לפגוע בנו. אני חושב שלפעמים פשוט לא מבינים ששתיקה משדרת גם משהו - בקול רם כל כך. ומה שהיא משדרת זה שאולי המאמץ שלנו היה צפוי, לא מוערך.
אם אתם קוראים את זה וחושבים "אוי לא, אולי זו אני", אתם לא לבד. לרוב ההורים אין מושג איך זה מרגיש לארח אורחים ישנים כל הזמן. החדשות הטובות? זה בעצם ממש פשוט לגרום לזה לעבוד עבור כולם. המשפחות שעושות את זה נכון עושות רק כמה דברים מרכזיים שהופכים אירוח מכבד למחמם לב:
1. הם מתקשרים עם שנינו.
אם את שולחת את בנך לאחיו של בעלך, בבקשה אל תשאירי את אשתו מחוץ לשיחה! היא זו שמנהלת בפועל את האירוח, הבישול, המצעים והלוגיסטיקה. כשתוכניות נעשות רק בין הגברים, זה יכול להרגיש כאילו אנחנו נדחקים הצידה בבתים שלנו.
מסר פשוט מגיע עד כדי כך: "תודה רבה לכם על שהבאתם את הבנים שלי. אני יודעת שזו הרבה עבודה בשבילכם ואני באמת מעריכה את זה שהייתם מוכנים לעשות את זה בשבילנו." זהו. רק הכרה בכך שאדם אמיתי מכין לילדכם. זו לא רק מיטה שהם לוקחים. זה הבית שלנו, המטבח שלנו, הזמן שלנו, האנרגיה שלנו, המרחב הנפשי שלנו, עומס נפשי נוסף ועוד.
2. הם מספרים לנו על הארוחות מראש.
זה ענק. חלק מהבתים בקראון הייטס ערוכים כך שיאכילו קהל ברגע. רובנו לא. אם הילדים שלי קטנים, אני בדרך כלל מגישה משהו פשוט: מאפה ואבוקדו, 'לקס' ושתי חתיכות שניצל שנשארו מארוחת הערב של אמש. אבל כשאני יודעת שאורח מגיע, זה בבירור לא יספיק. זה דורש תכנון ארוחות, קניות ובישול ארוחת שבת מלאה שתמלא את התיאבון של ילד בן 16 (האם הזכרתי את ניקיון המטבח?).
אז כשאני בזבזתי זמן וכסף על הכנות, והבן שלך מזכיר כלאחר יד שהוא אוכל ב"רובשקין" בלי שאף אחד יודיע לי מראש, זה יכול להיות מתסכל כי הזמן היקר שלקחתי מהמשפחה שלי היה לשווא. ובאותו אופן, אם הם יבואו לארוחות, אנא הודיעו לנו. עדיף שאלו אם זה בסדר או שאולי המשפחה שלנו צריכה קצת זמן שקט משפחתי לארוחות מסוימות. רגישות ותקשורת עושות את כל ההבדל.
3. הם מלמדים את ילדיהם להופיע כ'מנטש'.
האורחים שזכורים לנו בחיבה? הם אלה שבאופן טבעי משתתפים, קמים אחרי כל מנה כדי לפנות את הצלחת במקום לחכות לקבל שירות. הם אלה שמתחברים לילדינו, אולי משחקים משחק, קוראים סיפור, או סתם מראים עניין אמיתי. אירוח פירושו שילדינו מקבלים לעתים קרובות פחות תשומת לב מאיתנו מהרגיל, וכאשר אורח עוזר למלא את החלל הזה באדיבות, זה משנה את כל החוויה עבור המשפחה שלנו.
הם גם מגיעים בזמן לארוחות. כשהארוחה מתחילה בסביבות 13:00 ומישהו מגיע אחרי 15:00 (כי הוא ישן עד מאוחר או נתן עדיפות ללמוד לפני הארוחה), המארח כבר פינה, ניקה והמשיך עם יומו. בשלב הזה, אנחנו סוף סוף יושבים להירגע ולתת לילדים שלנו את תשומת הלב שהם חיכו לה לאורך כל האירוח ובוקר ההכנות. הציפייה מאיתנו לעצור הכל ולהגיש ארוחה פרטית בשלב הזה מרגישה מאוד לא מתחשבת בצרכים של המשפחה שלנו.
4. הם מכירים ומביעים הכרת תודה
הורים אלה שמים את עצמם בנעליו של המארח ומתקשרים בצורה מתחשבת לכל אורך הדרך. הם שולחים הודעה לפני שבנם מגיע: "שוב תודה שעשיתם את זה בשבילנו. בני יגיע הערב בשעה 21:00, הוא יאכל ארוחת ערב לפני כן, אז אין צורך להתכונן בשבילו."
מי בודק במהלך האירוח: "איך זה עובד עבור המשפחה שלך? האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי להקל עליך? האם אתה מסכים לארח את כל הארוחות או שעליי לארגן את ארוחות הערב כדי שתוכל לקחת הפסקה ולבלות עם הילדים שלך?"
מי שעוקב אחרי: "שוב תודה שפתחתם את ביתכם לבנים שלי במשך שבועיים וטיפלתם בהם כל כך טוב. אני יודעת שלא פשוט לארח בנוסף לכל מה שאתם כבר עושים, ואני באמת מעריכה את כמות המחשבה והמאמץ שאתם משקיעים בזה."
אלו לא מחוות גדולות. אלו פשוט מנטליות בסיסית. והן משנות את כל החוויה.
אמירת תודה לא יכולה להיות סתם מילים סמליות אחרי שהילדים חזרו הביתה והתעלמו מאיתנו במשך שבועיים בזמן שאנחנו עסוקים לחלוטין בטיפול בהם, מבלי משים, כאילו הכל פשוט מובן מאליו. השתיקה הזאת אומרת הכל.
השורה התחתונה
אירוח הוא אחת מפעולות הנתינה הפגיעות ביותר. אנו מזמינים את ילדיכם לבתים שלנו, למשפחות שלנו, למרחב הקטן והמקודש שיצרנו. אנו עושים זאת כי אנו רואים את הצורך שלכם. אנו עושים זאת כי אכפת לנו. (וכן, לפעמים אנו אומרים כן גם כשאנחנו מתרוקנים, כי זה מרגיש קל יותר מאשר לאכזב מישהו.)
אבל גם אנחנו בני אדם. הכנסת אורחים היא מצווה, אבל מצווה לא אומרת שהיא מובן מאליו. זה לא אומר שהמאמץ שלנו צריך ללכת מבלי משים או שהקורבן שלנו צריך להיות מתקבל על הדעת. הכרה אינה עניין של גמול, אלא של כבוד בסיסי ושל רצון טוב.
יש סיבה לכך שהמילים הראשונות שאנחנו אומרים בכל בוקר הן "מודה אני", תודה להשם על שהחזיר לנו את הנשמה ונתן לנו יום נוסף. זה מלמד אותנו שאפילו התעוררות, משהו שאנחנו אולי מחשיבים כאוטומטי, היא למעשה מתנה שדורשת הכרה.
המונח העברי להכרת תודה, "הכרת הטוב", פירושו המילולי הוא "הכרה בטוב" - עצירה כדי להכיר בכך שטוב קיים בחיינו ושמישהו אפשר זאת. זהותנו כיהודים נובעת ממושג זה. כאשר לאה קראה לבנה יהודה, היא אמרה: "הפעם אודה לה'". המילה "יהודים" עצמה מושרשת בהכרת תודה.
אנו מוצאים דוגמה נוספת בפרקי אבות: "דרך ארץ קדמה לתורה", הגינות אנושית בסיסית קודמת לתורה (ויקרא רבה ט', ג'). עוד לפני שנדון במצוות הכנסת אורחים, עלינו לדון בדרך ארץ: התייחסות לאנשים בנימוס, תקשורת וכבוד בסיסיים.
אז כשאנחנו מדברות על הכרה והוקרה לנשים מקראון הייטס שאירחו את ילדיכם, זה לא קשור לנזקקות, זה קשור להעלאת מודעות למשהו בסיסי למי שאנחנו כעם.
אז אם אתם הורים ששולחים את ילדכם לקראון הייטס, אני מבקשת מכם: אנא פנו אלינו. תתקשרו איתנו. אל תעקפו את האישה בבית על ידי תקשורת עם בעלה בלבד. למדו את ילדכם להיות מתחשבת ומחושבת. ותגידו תודה, לא כמחשבה שלאחר מעשה, לא כמילות חובה, אלא כהוקרה אמיתית על מה שניתן.
כי כשאתם עושים זאת, קורה משהו יפה. אירוח מפסיק להרגיש כמו נטל או דרישה והופך למה שהוא אמור להיות:
ביטוי מכל הלב של נתינה שמחזק את כולנו.
25
7
10
16
34
1
פעם היה מושג של הכנסת אורחים אמיתית והיו מעניקים את הבייסמנט לשינה גם אם במחיר סמלי. כיום זה עסק פורח והמחירים גבוהים בטירוף.
ב. אף אחד לא חייב לארח, ומי שקשה לו זכותו המלאה לא לארח, אבל צריך גם לחשוב על הצד השני האורחים שלפעמים סעודת חג אחת רחוק מהבית במקום לאוכל בהכנסת אורחים, זה חסד אמיתי, גם אם לא שלחו אחר כך פרחים. נכון צריך להוקיר תודה זה ברור אבל מהטור משמע סוג של 'בכיינות', עם כל הכבוד. להזכירכם, אברהם אבינו קיבל גם אורחים שלא נראים כל כך נחמדים. אז לבכות על זה? תרצו תארחו בשמחה, לא אז נבין אתכם במיליון אחוז, זכותכם לפרטיות.
בחור שהתארח בקראון הייטס וזוכר טובה גדולה למארחים
32
45
27
0
7
0
24
1
אפשר לארח ואפשר לא לארח בטוח שאין צורך וענין למרח ולנפח להוסיף ולגרוע כפי שכל דבר וענין מקבל היום תשומת לב בעולם בחוץ .
הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה מבלי להפוך בה ולדון בה .
ישנם משפחות רבות בשכונה שמקבלות אורחים בנפש חפיצה תוך מודעות לאי סדר השעתי והיומי בחודש החגים וישנם שקשה להם וזה לגיטימי
להפוך את לפוסט חברתי עם פניה לאמהות והאבות זה מיותר ולטעמי לא מתאים
22
36
הם פשוט צריכים לארח 'בנפש חציפה' ולשתוק! בעצם זו בכלל החובה שלהם להגיד תודה לאורחים היקרים והנעלים שנותנים להם את הזכות לקיים מצווה
22
20
46
3
15
1
5
1
28
1
באמת אין על המשפחות בשכונת המלך שמארחות מכל הלב!!
23
0
9
3
מי שלא רוצה - אל תארח!
וברור וכמובן שהבחורים בחורים צריכים לקנות נימוסים.
10
13
14
2
ושנזכה לגאולת עולמים ואז יפסיק הפירוד לנצח
11
1
מצד שני, רוב ההורים לא מתכוונים לפגוע. הם פשוט לא תמיד יודעים מה מצופה מהם, או איך להביע תודה. לפעמים זו חוסר מודעות, לא חוסר הערכה.
אז אולי הגיע הזמן לשיחה פתוחה. לא כדי להאשים — אלא כדי להבין. לא כדי לדרוש — אלא כדי לבנות גשר של תקשורת, רגישות, והכרת הטוב.
כי כשיש הבנה הדדית — האירוח הופך מנטל לברכה.
וזה הכל!
9
1
אך גם מטלה כבדה
אין כאן התבכיינות כלל אלא הארת עוניים למי שלא רגיל לכך, כן מילה טובה,תודה מחממת את הלב ונותנת כוחות להאיר פנים לאורחים.
מה גם שלפני ששולחים את בני המשפחה לרבי, להזכיר להם שהמארחים נותנים את כל הלב והנשמה ולומר תודה, לחשוב עליהם, לעזור כשאפשר זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות בשבילם.
מצדיעה לכל אחד מתושבי השכונה המארח בביתו,סלונו ואפילו רק בשכונתו וסביבתו
7
1
4
1
1. לתקשר עם שני בני הזוג
2. להודיע מראש על הארוחות
3. ללמד את הילדים להיות 'מנטש'
4. להביע תודה אמיתית
8
1
2
3
שנית. ראיתי פה בתגובות משפטים כגון "אולי כשהמארח שלך יבוא לישראל תזכור לארח אותו כמו שאירח אותך?" וכהנה, צריכים להבין משהו אחד, שאנחנו מגיעים למשפחה בארץ, ויש לי שכנים שגם להם משפחה בארץ, המשפחה מארחת אותם בשמחה כל כך!
אז כולי התנצלות לאותה בלעבוסטע שהיא דואגת למשפחתה אך משפחתה לא דואגת לה... במציאות זה לא קורה
9
3
מאפשרים לכם לקבל
