הרב אברהם וולף מאודסה בטור מרגש: ר׳ מיכל של השלוחים
אברהם וולף אודסה אוקראינה
רבים הכירו את ר׳ מיכל וישצקי ע״ה משפיע בכפר חב״ד, חסיד אמיתי, בן לדור שהעביר את הגחלת החסידית במסירות נפש תחת מסך הברזל.
אך הייתה בו גם דמות נוספת, פחות מוכרת בקרב אנ״ש, ר׳ מיכל של השלוחים, זה שנגע בנשמות שחשבו שהן רחוקות, בבעלי תשובה, ובשלוחים צעירים ומבוגרים שמצאו אצלו חום חסידי, לב פתוח, וסיפורים שהאירו דרך לחיים חסידיים אמיתיים.
ביום הראשון של חג הסוכות, תחת הסכך הריחני והאור החמים של הסוכה, ישבנו שלוחים, חברי קהילה ומקורבים, והאוויר היה רווי שמחת יו״ט והתוועדות חסידית לוהטת. לפתע קם אחד מחברי הקהילה הוותיקים, ר' יוסף זילברט, מייסד מפעל המזון הכשר באודסה, מקורב לשעבר שכבר שנים רבות הולך עם סירטוק וחי חיים חסידיים בשלימות, הרים את כוסו והחל להתוועד. כחצי שעה דיבר וסיפר איך לפני כעשר שנים, בח״י אלול, זכה להשתתף בהתוועדות של ר׳ מיכל אצלנו באודסה. "אותה התוועדות", סיפר, נחרתה בלבו לעד. "ר׳ מיכל דיבר אז על הכתוב: 'שמן זית זך כתית למאור', ואמר שהעבודה של יהודי צריכה להיות 'זך', ללא פניות אישיות, בלי חישובים, רק לשם שמים באמת, בלי תערובת של אני ואפסי. מאז," הודה, "עברו עשר שנים, ואני עדיין מתוועד עם עצמי, מנסה להבין, האם ומתי מותר לי כן לחוש מעט שמחה חסידית פנימית בקיום המצוות? האם אני יכול מידי פעם להרגיש תענוג דקדושה של התקשרות לרבי? או שעליי לשאוף באמת ל’זך’ אשר כולו לשם שמים, בלי אפילו טיפה של סיפוק חסידי לעצמי?"
ישבתי יחד עם חברי הקהילה, הקשבתי וחשבתי לעצמי: עד כדי כך? עד כדי כך לא ידעתי מה גדולה היא השפעתו של ר׳ מיכל באודסה? זה למעלה משני עשורים זכיתי לארח את ר׳ מיכל מספר פעמים באודסה, בעיקר ביומא דפגרא חסידיים, בהתוועדויות של שבתות מיוחדות ובהכנה לנסיעה לרבי של קבוצות מהקהילה. ראיתי בחוש איך נפתחו הלבבות. נפעמתי תמיד לראות מאות מחברי הקהילה, בדרגות שונות של חיבור וקרבה, שישבו מולו וצמאו לכל מילה, קיבלו ממנו לחלוחית חסידית של פעם, אמונה חיה, ושמחה אמיתית בעבודת ה’, והרבה אמונה פשוטה, שאם אז, בתנאים ההם, היה אפשר, קל וחומר שבימינו.
הוא היה מספר בפשטות של אמת, בלי פוזה ובלי מליצה, וכל מילה חדרה היישר אל הלב. הוא סיפר להם בחיות חסידית, בכה איתם ברוסית, שר עימם באוקראינית, רקד לצידם ריקוד חסידי סוער, ובעיקר היה שם, בפנים, בתוכם, והם הרגישו את זה בעומק הלב. הוא סיפר להם על אימו מרת חאשא ע״ה, שדחפה את אחיו ר' שלמה ז"ל בילדותו לתוך שלולית בוץ בדרך לבית הספר בשבת, כדי שלא יוכל להיכנס לכיתה ולחלל שבת, ומיד שאל: "ואיפה אתם? על מה אתם מוכנים "לדחוף את הילד לתוך שלולית בוץ"? חלק איתם את הדרישות הבלתי מתפשרות שדרש ממנו המשפיע ר׳ מענדל פוטרפאס בפארבריינגען של י״ט כסלו בימי החושך של סטאלין ימ״ש, ומיד גם דרש מהם היום, בדור שבו קל יותר, אך האתגר לא פחות גדול, לנסות ולעמוד בהן.
הוא הכניס אותם לחדרו הקדוש של הרבי כשסיפר להם באופן מוחשי על ה"יחידויות" שהיו לו עם הרבי, בהן שמע משפטים שהאירו לו דרך בעבודת ה׳ כל ימיו, ועשה כל אשר לאל ידו להאיר את דרכם.
הם לא שוכחים עד היום כי באחת ה"יחידויות" אמר לו הרבי בלשון רוסית: Не подмажешь не поедешь "ניע פאדמאז'עש, ניע פאיעדיש" שפירושו הוא: בלי קצת "שימון" כלומר, עזרה, טיפ, שום דבר לא מתקדם. ור׳ מיכל, בחיוך חסידי עמוק, הסביר ותבע מהם, כי כל אחד צריך לתת לרבי "פאדמאז'עש", ורק כך יוכל לזכות גם לקבל מהרבי "פאיעדיש", להפוך לכלי ראוי לקבלת השפעות, כוחות וברכות מהרבי ולהיות צינור להמשכת אורו של הרבי.
תוך כדי שאני יושב ומעלה על הכתב את הדברים הללו במוצאי יום טוב שני של גלויות, חול המועד סוכות, כדי שלא יהיו כ'דבר האבד', אני מקבל הודעה מיהודי חסידי, חיים שמעון שמו, שהיה איתנו בהאדיץ על הציון הקדוש של האדמו"ר הזקן, זה היה בשבת פרשת בשלח תשע״ח. נסענו אז קבוצה גדולה מחברי הקהילה באודסה, ושוב, הזמנו את ר׳ מיכל להתוועד עמנו. בפינה של חדר ההתוועדות ישבה קבוצה של חמישה חסידים, “פוילישע חסידים”, כפי שכינו את עצמם, ונשבו בקסם סיפוריו של ר׳ מיכל.
כמעט עשור חלף מאותה השבת, והם כותבים לי במוצאי יום טוב שהם שמעו על פטירתו של ר' מיכל ז"ל ועד כמה שקשה להם האבידה. "כמה אנחנו חיים גם היום את אותם סיפורים"! אני מעתיק בלשונם שלושה סיפורים: א. "כשנפל מסך הברזל, נערכו מגביות (‘אַפּילעס’) בבתי המדרש לגבות מעות עבור יהודים שעדיין נותרו שם, והביאו את ר׳ מיכל להראות שיש בחור עם זקן שבא משם. הרב מסאדאוונע שאל לשמו, וכששמע "מיכל וישצקי", שאל: "ר׳ משה זיהן?" והתחילו עיניו זולגות דמעות. הוא סיפר כי היה בחור, ונכנס לכלא, וראו השומרים שהוא נראה כמעט כמת מחמת חולשו, ושלחו אותו מן הכלא כמות שהוא, אפילו בלי מעיל, והקור דקר כחרב. ואמו של ר׳ מיכל מצאה אותו, לקחה אותו לביתה, נתנה לו מאכל, משקה ומיטה חמה, והחזירה אותו ממש ממוות לחיים. ב. ר׳ משה היה נוהג בערב יום הכיפורים להיכנס למים עם בנו ואמר לו: אני עושה זאת כדי שתזכור שצריכים מסירות נפש. ג. פעמים רבות שלח ר׳ משה את בנו ר׳ מיכל בשליחות אל ר׳ מענדל פוטרפאס, ופעם אחת, שמע ר׳ מיכל מאחורי החלון את ר׳ מענדל מתחנן בתפילה שבנו יחיה בזכות שמעולם לא עזב באמצע פארבריינגען. ואת ההודעה אלי הם מסיימים במילים: "עד היום אני וחברי חיים ונושמים את הסיפורים הללו".
כמאמר חז״ל (סנהדרין כב, ב): אין האיש מת אלא לאשתו. ברור שהאבידה הגדולה ביותר היא בראש ובראשונה לרעייתו תחי׳, לבניו ובנותיו, חתניו וכלותיו שי׳, למשפחתו הענפה, לחסידי חב״ד בבית מנחם שבכפר חב"ד, ולחבריו הקרובים, אשר זכו להכירו מקרוב, לחוות את פניו המאירות, לשמוע את דבריו החמים, את החיות החסידית שבכל תנועה ובכל סיפור. אך דעו נא רבותי כי רבים הם, לא שם בלבד מסתיימת רשימת האבלים. ר׳ יוסף זילברט מאודסה הוא רק אחד ממאות חברי הקהילה, וכמוהו גם חיים שמעון וה"פוילישע חסידים" מהאדיץ. ולא רק הם. רבים הם השלוחים באוקראינה ובשאר מדינות חבר העמים, בארצות הברית ובאירופה, שבשנות שליחותם "השתמשו" וזכו בו, אם בשיח, או בהתוועדות, בעצה טובה, במילה חמה, בסיפור מעורר, וסתם כך נהנו מאורו של חסיד אמיתי. רבים הם הבעלי תשובה, המקורבים וחברי קהילות אותם שלוחים, שחייבים לו את החום חסידי שנטע בהם, את הניצוץ שהדליק בליבם, את האמונה הפשוטה ואת הווארמקייט של פעם. ורבים רבים הם האבלים את לכתו של המשפיע שלהם, זה שהאיר להם פנים, שהרים אותם ברגעי חולשה, ושהראה, דרך סיפור חייו, איך יהודי חי 'זך', כל רגע לשם שמים בלבד.
ובימים אלו, שבהם מצוות הסוכה מאחדת את כולנו תחת קורת גג אחת, בהם השמחה והאחדות גוברים, השלום והאמונה מאירים באור יקרות, מתגלים ומאירים אותם הניצוצות שאסף ר׳ מיכל בכל מקום שבו היה. לפתע התברר כי אורו של ר׳ מיכל ממשיך להקיף ולחמם, לעורר ולהאיר. ויהי רצון שנזכה כולנו להמשיך ולפעול בבחינת שמן זית 'זך', אשר כולו לשם שמים, באמונה פשוטה, בעבודה זכה, ובשמחה חסידית אמיתית, באהבת ה׳ ואהבת ישראל. ובקרוב ממש, והקיצו ורננו שוכני עפר, והוא בתוכם, בהתוועדות הגדולה של גאולה שלימה, שאין אחריה פרידה.
מאפשרים לכם לקבל
