א' סוכהל'ע א' קליינע שלי – שלא תישכח לעולם
משה צבי כהנא, COL
ערב סוכות, וזכרונות ילדות מכפר חב"ד בשנות הממ"ים צפים ועולים.
אין כמו הניגון 'א סוכל'ה א קליינע', שיש בו כל מה שמשקף את הימים ההם, המתוקים והבלתי נשכחים, כשההכנות לחג הסוכות והשיא בסוכות עצמו, היו מעט שונים ממה שמוכר לכולנו כיום.
את הסוכות בנו כולם על הדשא, כי ב'שיכונים הרוסים' בכפר חב"ד ובכלל הבניה לא נבנתה במחשבה על מרפסת סוכה כמו היום. כרי הדשא נתמלאו בונים, "פטיש מסמר קח מהר, סוכה לבנות", בדיוק כמו השיר הישן מהגן של פעם.
כיצד בונים סוכה? לא מ'לגו הרכבה' כמו היום אלא פשוט יותר: כל מיטה ישנה שחלף זמנה מן העולם, הפכה לחלק אסטרטגי, ואוחסנה אחר כבוד במחסן או מתחת לבניין. וכאן מתחילה בניית הפאזל: אבא שלי היה מוציא את הקרשים מתחת לבניין, מוציא ערימת קורות, ומתחילים בבניית שלד. את ארבעת העמודים הוא חפר מעט באדמה 'יסודות' ועל הדבר הזה התחיל להרכיב מפיסות קרשים את הסוכה.
לדלת נבחר קרש 'מיוחס' של מיטה ישנה שהיה עבה יותר, הורכבו עליו שני צירים מ'טמבור', וכן לשונית וטבעת, והרי לכם סוכה. כל זה ארך בערך שבוע וחצי... פה רק התחלנו. אחר כך צריך לקטוף או לקנות סכך. שוב, לא סכך קיינעס ולא מחצלות למיניהן. הולכים עם מזמרות לקטוף סכך ליד כביש מספר אחד (אחרי פסי הרכבת...) זה היה חלקם של הילדים.
הסכך היה עשוי קנים עקשניים וקשים לקטיף, והמאמץ היה עצום. ילדים חרוצים היו מוכרים חבילות קנים והקופות היו מרשרשות בכיסים בתקופה הזאת.
הסכך הזה היה בעל ריח מיוחד, 'ריח של סוכות'. אבל מה, המרק בליל סוכות היה מקבל מידי פעם עלה סורר ירוק שזלג פנימה.
היו רצות בדיחות בתקופה הזאת, שכל הורה שרצה להעסיק עם 'בייביסיטר' את הילדים שלו בתקופת החופש הזו, היה שולח אותו לטמבור של שפרינגר לקנות מסמרים... התור שם היה בלתי נסבל וכולם היו מרוויחים...
כבר כילד קטן בן חמש או שש הייתי נרגש לעזור לאבא לבנות את הסוכה. אבא שלי הבחין בהתלהבות שלי וקנה לי פטיש אמיתי קטן, והייתי מאושר... כשגדלתי קצת יותר הייתי כבר חש 'יועץ מיוחד' שעוזר לתכנן את הקרשים כך שלא תהיה בסוף 'קרחת' כשחסרים מספר סנטימטרים שמשום מה לא כוסו בסוכה שהורכבה בעמל ויזע.
בשנות ילדותי המוקדמות, הסוכה הייתה מקושטת בתמונה של הרבי ו... שטיחים. אף אחד לא יודע לומר מהיכן הגיעו, אולי מטשקנט, אולי צ'רנוביץ ואולי מקולאשי. היה שטיח אחד ענק שרקומים עליו מזחלת ובה צבאים בשלג, ומאחוריה עדר זאבים רעבים שמנסים לזנב בה מאחור. אחד נוהג במזחלת, השני יורה באחד הזאבים שמתבוסס בדמו על השלג ושאר הזאבים ממשיכים לרוץ אחר המזחלת.
אפשר להבין מדוע בשנים לאחר מכן השטיח הזה נגנז...
השטיח השני שהיה על הקיר, היה של צבי יפה קרניים, שהותיר רושם עז. אבא שלי היה אומר את הבדיחה הקבועה: "השנה יש לנו שני צבאים בסוכה". נחשו מי הצבי השני?...
ליל סוכות הגיע, ההתרגשות בשיאה. כל הסוכות עמדו על תילן, היתה שנה שאפילו הילדים בנו סוכה משל עצמם... הם ידעו למדוד עם הטפחים שתהיה 10 לפחות, תוך ויכוח סוער מה גודלו של טפח ביחס ליד של ילד.
לא נאריך בלוגיסטיקה, איך זה להעביר סירים מהבילים מהחלון לסוכה, שאמא שלי היתה עומדת בחלון האחורי מהמטבח ומוסרת למישהו למטה שהיה עומד על כסא, את התבשיל התורן.
כך או כך, לנטילת ידיים סחבנו שני דליים עמוקים: אחד לנטילה, ואחד לשפוך את המים (שלא על הקרקע כי אסור בחג).
בקיצור, חוויה. קידוש, יוצאים החוצה לנטילה עם מגבת, טקס שלם, ואז אבא שלי סוף סוף בוצע את החלות וטובל כמובן בדבש.
אחרי הדגים, היה נושא עיניו לאותו סכך ירוק שמבצבץ לתוך הסוכה, עם עיניו המאירות, ושר עם שני ידיים פרוסות לכיוון מעלה: א' סוכה'לע, א קליינע, פון ברייטאלאך, גימיינע..." (הסוכה הקטנה, מקרשים עשויה").
הרגשנו איך בכל מילה טמונה מציאות אמיתית, מוחשית כל כך... ואז השיר מדבר על הרוח שכמעט מכבה את הנרות, והמסר שהסוכה הנצחית שרדה את הכל ותיכף 'הרחמן יבנה את סוכת דוד הנופלת.'
כנסו לאווירה עם הניגון העתיק:
אלו היו הרגעים של חג הסוכות.
אבל זה לא נגמר...
כשהחלק הרשמי הסתיים וברכו ברכת המזון, לילדים היה עוד ערב ארוך... היינו עושים ריקוד כזה בין הסוכות, 'ושמחת', מסתובבים בכל השכונה, שרים וצוהלים.
מידי פעם, במעשה שובבות היינו קצת מציצים לסוכות של השכנים, פה רואים איזה סבא'לה לוגם מרק, פה רואים איזה בחורצ'יק מסלסל איזה ניגון והוא לא שם לב בכמה עיניים סקרניות שמציצות מבעד לדיקטים שאף פעם לא כיסו במאת האחוזים את הסוכה.
וכך התנגן לו א' סוכהל'ע אקליינע שלנו ברחבי השכונה, ולילדים הייתה אורה ושמחה, שמחת חג אמיתית.
חג סוכות שמח!
מצרף כאן תמונה של ר' יענק'ל שפרינגר, בעל חנות הטמבור המיתולוגית, בונה 'סוכה של פעם'.
ישר כוח!
1
0
0
0
מאפשרים לכם לקבל
