הרבי חי, נקודה | בין דמיון לאמת מוחלטת
אני יושב במטוס ברגשות מעורבבים ומטלטלים. אני מדליק באוזניות את החלק הראשון של ניגונים לתפילה ״דעוונענן מיט א׳ניגון״ המנוגנים על ידי הר׳ מענדל עמאר, וכעבור שמונה שניות ועוד קצת.. מתחיל הניגון ״שוכן עד מרום וקדוש שמו״ והלב מתחיל להישפך..
בראש השנה האחרון ההתרגשות הייתה אצלי בעיצומה. בעודי עומד מתחזן וזועק ״המלך״, צמרמורת עוברת בי. אולי אתם חושבים שסיבתה היא מהדאגה למצב בניין המלכות בעיצומו של היום וכו׳ – אז לא.
בעוד פחות מארבעים ושמונה שעות אהיה בדרכי אל הרבי ל״שבת תשובה״ – מחשבה זו מעוררת בי רגש עצום. רגש שהוא געגוע עמוק וצורב, רגש של רצון קורע לב, לזכות ולראות את אהבת חיינו – כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו. כבעל תוקע בקהילתי, בין סדר לסדר במהלך התקיעות אני מעורר ומתעורר עם הגעגוע העצום לתשרי תשנ״ב – לברכת הבנים המרטיטה, למארש האדיר שהיה המחשה ברורה להשכנת השכינה, לרגעי המבט בעין של ילד מאוהב שליבו וגופו מתמלאים ניזונים רק ממראה הפנים וממשיך תוקע ומריע
במהלך הסעודה של ראש השנה בבית חב״ד אני חולק מספר ומודיע כי בשבת הקרובה – שבת ה״תשובה״ – אני לא אהיה. אני נוסע לרבי. אני מרגיש צורך עז לשתף ולחלוק את רחשי ליבי וההתרגשות שבוערת בי. וברגש מיוחד זה אני זורק לאחד מחברי קהילתי: נו... שלום! אתה בא איתי לרבי?! ושלום שותק, חושב, ואז עונה: או שכן או שלא. במוצאי חג נראה... אני עונה: שלום, מוצאי שבת נוסעים – הרבי קורא לך.
ר' שמואל אוירכמן ושלום הולד ב'טועמיה' לפני כניסת שבת תשובה
״הם נוסעים, ואנחנו נוסעים״ - בין אומן לליובאוויטש
בשבת שחלפה לפני ראש השנה, בודפשט התמלאה ביהודי ״אומן ראש השנה״ – יהודים מתוקים, בעלי אמונה טהורה. בשבת האחרונה של השנה, תוך התוועדות, ניסיתי להבין על מה ולמה... מה התחושה ומה הציפייה של יהודים מתוקים אלו בדרכם לְ״אוֹמָן״ שלהם. הצעיר שבהם זעק: שידוך השנה! והכול צועקים אמן! האחר צעק: פרנסה בהרחבה! ושוב צועקים ומוחאים כף: א-מ-ן! וכל אחד שפך את רשימת ציפיותיו מהנסיעה אל הרבי שלו – רבי של ראש השנה. ניגנו ניגון ועוד כמה ניגונים, ביקשנו בקשות ופיזרנו איחולים. ואז קמתי ונעמדתי על הכיסא (תנועה מוכרת אצלי, למדתי מאבא שיחי׳), ואז זעקתי: הם נוסעים, ואנו נוסעים! (לא פירשתי. קמתי ורקדתי ״אשרינו מה טוב חלקנו״).
מוצאי ראש השנה. אני, המזוודה ושלום בשדה התעופה. יורדים מהמונית ורוקדים: ״אל דאגה חברי׳ה, מה יהיה איתנו! עוד מעט ניסע לרבי, שם יהיה חיינו...״ זה ערב צום גדליה, ועוד קצת והצום נכנס. רכשנו בקבוק משקה, עלינו למרפסת עישון והתחלנו באמירת לחיים. אחרי כוסית אחת ועוד אחת ועוד שתיים אמרתי לשלום: הם נוסעים ואנחנו נוסעים! בוא נעשה תיאום ציפיות – או לא להיות. שלום ביקש בהירות המחשבה, יכולת לקבל החלטה ונכונה. אני ביקשתי להתחבר לאילנא דחיי, לחזק את החיות וההתקשרות בעבודת השליחות לכ״ק אדמו״ר. אמרנו לחיים, נכנס הצום.
לקראת ההגעה לאהל, התחלתי את סדר העבודה. כשליח, כשאתה מביא מקורב לרבי – אתה מפעיל את הכוחות המיסטיים והרוחניים שבך כדי שגם הוא ירגיש ויבין שיש רבי בעולם. אתה מרגיש שאתה מניח קורבן על המזבח, ועכשיו צריך שתרד האש מלמעלה.
כך אני מוצא עצמי, בשיא הצום, תוקף את שלום בדברי אלוקים חיים – אני מסביר כמה חשובה ההכנה לפני הכניסה, עם הקדושה והטהרה, ומציע טבילה. שלום אומר: טבול לבד, אני אמתין לך. אני טובל וכשאני יוצא אני אומר: יאללה, בוא נתכונן לכניסה. ושלום אומר בפשטות: אהה, כשהייתי במקווה לא התאפקתי אז נכנסתי כבר. אני זועק: מה??? איפה ההכנה?! מה יהיה על ההרגשה... ישבנו, למדנו ושוב נכנסנו. שלום בוכה.
געגוע, אמת ודור שלא מוותר – חוויה חיה ב־770
כילד שגדל בתשנ״א-נ״ב בחצרות קודשנו, הכניסה ל-770 מעוררת רגשות וגעגועים. אנחנו נכנסים, נדחפים ומתכבסים בין האלפים. וואו – זה כך בדיוק היה. אלפים שרים, רוקדים ומתפללים. רגשות עזים וצמרמורת שוטפים אותי, הכול חי ופועם! התמונות, המראות ואפילו הריחות.
אני צובט את עצמי ומתפלל בדמעות: רבי, אולי הכול היה חלום! וכשאפְתח עיניים זה יחזור – הרבי במלוא הדרו יעמוד, יעודד עם היד... ואנו כולנו נזעק: ווי וואנט משיח נאו!! אז אני מחליט – אני פשוט לא אביט. הרבי כאן, נקודה. על פירמידה קטנה ילד קטן רוקד בחדווה, מביט לבימה שם בפינה. מבחינתו הוא ראה, ואני – קנאה.
שבת בבוקר. בשעות המוקדמות מאוד עברתי את מדרגות הכניסה ליד האבן בפינה. 770 מלא וגדוש – איזו הפתעה! קולות הלימוד מרננים את הנפש. מאות תמימים לומדים בחיות. אני מתמלא בחדווה, אשרי עין ראתה. השולחנות המוכרים והבלויים מלאים חיים – עם ערימות ספרים ועוד דברים – יושבים צעירי הצאן, התמימים, שקועים ולומדים. מדי פעם בחור חוצה בצעידה על השולחנות, כמקובל אז והיום..
המחשבות רצות. גדל כאן דור שחי רבי בהתמסרות מוחלטת למרות כל ה״השפע״ שמסביב. גדל כאן דור דעה שיושב ולומד את שיחותיו ומאמריו של הרבי על ליבה דנפשי - כפשוטו! גדל כאן דור שמוסר נפשו ורצונו לקיום הוראותיו הנצחיות של הרבי, ואף יתיר מבחיוהי.
מאידך, הזעקה עולה בי. אני רוצה לצרוח בקול: אסור להמשיך כך! זה לא יכול להיות! איך נזכה לראות אם אנו מוכנים ככה לחיות?! אסור שהקב״ה יחשוב שאנו מוכנים לוותר על אותם הימים כשהיו חיים גשמיים נראים ומורגשים, רצוננו לראות את רבינו כאן ועכשיו!!! עד מתי?!
רגעי השיא של המסע - זמן יקר מכל יקר או שינה בשבת תענוג?
לאחר סעודת השבת, בה התארחנו אצל אחת ממשפחות אנ״ש החשובות, בדרכי חזרה שלום מודיע שינה בשבת תענוג. לי ברור: אני הולך ל-770. זהו זמן יקר מכל יקר. השעות האלה היו השעות הכי משמעותיות במסע הזה.
בכלל – כל כניסה ל-770 היא חוויה. הכול מקבל צבע וחוזר וניעור. נכנסתי בזמן ההתוועדות מהדלת האחורית בין עגלות הספרים וקופות הצדקה... אני מנצל את אורך הסירטוק ונדחף פנימה, מתיישב בספל השני בצד הימני. אלפי בחורים מביטים אל מקום מושבו הקדוש של רבינו, ואני ממשיך לא להביט – אולי רק אציץ… ואז דמעות.
הניגונים קרעו את תקרת בית רבינו, הזכרונות עולים – בהתוועדויות במשך השנים בהן אנו, ילדי נ״א-נ״ד, לוקחים מארזי כוסות, ויחד עם שתי מראות רואים ושומעים את הקולות. לא אשכח אותי חולף מתחת לעמודים, רואה את הבחורים מסתודדים לשמוע את החוזרים. לא אשכח את רגלי השולחנות של הפירמידות המאולתרות – רועדות אך יציבות. לאבא היה מקום קבוע במרכז ההתוועדות, בתור ילד זוכר עצמי זוחל מתחת לשולחן עד שאני מזהה את נעליו של אבא. נותן מכה על הרגל, ואז ידו נכנסת, מושכת – והופה, אני יושב אל מול הרבי. בוהה באלפי החסידים מנגנים, והרבי בידו הקדושה מעודד. והשירה עולה ועולה, ועוד דקה פשוט משיח בא!
דור שלא מוותר - חיים של אמת - יש על מי לסמוך!
כל ניגון שמתנגן אני מרגיש שהדמעות עוד דקה זולגות, ואני נלחם ברגשות. המחשבות שעולות בי – מחשבות שמחות. רבי, יש על מי לסמוך! יש מי שלא ישקוט את השליחות לעשות. יש תקווה! זה דור אמת. דור שיודע להיתפס באמת ולהתעלם באופן מוחלט מגוף עם נפש. דור שאומנם לא מקבל את הסיפוק של פארבריינגען פיזי עם הרבי בגשמיות בעיני בשר. אך זה דור שהרבי חיי!! ואף יתיר מבחיוהי.
אני מסתכל, בוהה, על התמימים בשולחנות לפני. אחד – ראשו שמוט על ידו. השני – ידו על חברו. החמישי – מחזיק כוס משקה וצועק לחברו שבקצה – ספק שומע, ספק רואה. בצד אחר קבוצת תמימים קופצת ושרה ללא הרף… ואתה מרגיש בליובאוויטש שבליובאוויטש.
הם חיים את הרבי, נושמים את הרבי – על ידי לימוד תורתו וקיום הוראותיו. זהו פלא הדורות, זהו דור שמוותר לגשמיות! דור שמבין שהמציאות האמיתית אינה גשמית, דור לא שרואה אלוקות בפשיטות אלא דור שחי אלוקות בפשיטות. אני מסתכל על כל פרט ואומר בליבי שאת רגעים אלה אנצור. רגע של אמת.
ערבית בביתו של הרבי - עוד רגע של אמת.
קצת לקראת צאת השבת מורגשת תזוזה שקטה בין הבחורים בהתוועדות, בני גרשון שיחי׳ נוגע בי בכתף אומר אבא בוא צא נרוץ מהר לתפוס מקום לתפילת ערבית בביתו של הרבי, אני מיד קופץ יוצא יחד עם עוד כמה עשרות בחורים רצים בדממה ובשקט לזכות לעוד רגע של אמת!
אנו מגיעים לביתו של הרבי הם עומדים צפופים צמוד לדלת דירתו ומנגנים שוב מעומק ליבם, עם פתיחת הדלתות הם תופסים מקומות לא כי יש מה לראות.. אלא פשוט להיות, ברור פשוט להם זהו מקום של אמת, אין כאן סיפוק גשמי רק אמת נצחית!
זוהי בהירות זוהי התקשרות.
אני מתחיל להבין מהי הבהירות ומה היא ההתקשרות! לזכור ולהיות חדור כי עולם הזה הוא רק גשמי, להפסיק לחפש את התשובות בגשמיות העולם, להתחזק בלימוד תורת רבינו, תורת אמת, תורת חיים! במילא הבהירות תהיה וההתקשרות תחי׳ה.
דורנו הוא דור של אמת – דור שלא מוותר על החיות, שממשיך את שליחותו של הרבי במסירות מוחלטת, גם כשהוא אינו זוכה לבעייני בשר.
אני מבין שדווקא מתוך הגעגועים והכאב נולדת בהירות חדשה: הרבי חי ובאמת.
לחיים שלום, לחיים אמת.
מאפשרים לכם לקבל
