גיבורה \ ו' תשרי • הרב אלי וולף
פרקי זכרונות מרתקים וכואבים, תיאור חי שנכתב מתוך הלב, עם המח, מעומק הנפש.
39 חוברות של זכרונות הרבנית חנה ע"ה המתארת בעט-אמן את תחנות חייהם של בעלה הגדול ושלה בתקופות שונות; כזוג צעיר הסמוך על שולחן אביה בעיר ניקולייב, המאורעות שקדמו להתמנותו כרב העיר יקטרינוסלב-דניפרופטרובסק, שנות נשיאותו ברמה כמנהיג העשוי ללא חת, ובעיקר על תקופת מאסרו וגלותו הקשה בפינה הנידחת ציאילי שבקזחסטן הרחוקה.
תחנות חיים שונות, זמנים של אור וזמנים של קושי, תקופות בצבעים שונים. דומה שצבעי הדיו השונים שרקחה מתוך מסירת נפש עבור בעלה, דיו שבאמצעותו כתב את תמצית נביעת חידושי התורה שלו, דיו אדום וכחול, דיו ירוק ושחור – מסמלים את צבעי תחנות החיים בפרקי זכרונותיה של הרבנית חנה.
הזכרונות שלה שואבים אותך אל התקופה והמקום, מחיים את הדמויות והארועים מול עיניך.
**
אי אפשר לקרוא את זכרונותיה בשטף, יש ללמוד אותם. לקרוא לאט, לעצור ולחשוב, לנסות להבין מה היא כותבת במפורש ועל מה רק מרמזת. לא מעט מקטעים אלו צריך לקרוא בעצימת עיניים, לתת למחשבה לנסות ולהבין את הארוע, את התמונה הכוללת – או אז השורות מקבלות משמעות הרבה יותר גדולה.
שורות, קטעים, פרקים, מאורעות מסעירים, אתגרי חיים קשים, כמעט ארבעים חוברות של זכרונות, אבל רובם המוחלט מתמקד אך ורק בו, ברבי לוי יצחק. מעשיה הגדלים, מסירת הנפש שלה, האתגרים שלה לצדו בכל אותם שנים, כמעט ולא מאוזכרים, היא ממוקדת בו.
כשקוראים לאט את תיאוריה, כשמנסים לצייר במחשבה את פרטי הארוע, אתה עומד נדהם מול דמותה הגדולה, עוצמות הנפש שלה, עוז רוחה, אבל היא מבליעה זאת. "היא" לא קיימת כאן, רק הנושא.
להלן דוגמא אחת:
**
רבי לוי יצחק נאסר בט' ניסן תרצ"ט ונלקח לבית הכלא בעירו דניפרופטרובסק, מיד לאחר מאסרו הוא נשלח לבית הכלא בקייב שם ישב לאורך חודשי הקיץ בחקירות קשות ומתישות, ובשלהי הקיץ הוחזר לבית הכלא בדניפרופטרובסק לעימות-חקירות מול נאסרים אחרים.
את אחד מאותם הימים שאחרי שובו לעיר, הרבנית חנה מתארת כך:
"כשבועיים לאחר שהובא בעלי בחזרה לדניפרופטרובסק, בעצם יום השבת, הגיעו לביתנו שלושה אנשי נ.ק.וו.ד. כדי לערוך חיפוש נוסף, והפעם ביתר שאת.
"את כל ספריו וכתביו של בעלי, עליהם שמר תמיד יותר מאשר על חייו שלו, הם כבר העלו עמם למכוניתם. לאחר בקשותיי הנמרצות אליהם להשאיר את הספרים בבית, הם התייעצו טלפונית עם האחראים עליהם, ובסופו של דבר החזירו את הספרים לידי".
עד כאן הציטוט מזכרונותיה, תיאור "יבש" של הארוע.
כעת ננסה רגע לצייר במחשבה מה התרחש כאן.
מדובר על תקופה בה השלטון ונציגיו האכזריים הינם אדוני-על העושים ככל העולה על רוחם, לאזרח הפשוט אין כל משמעות של ממש בעיניהם, אין אצלם הרבה ערך לחיי אדם.
עומדים כאן שלשה אנשי נ.ק.וו.ד. שרק למראיהם האזרח מן השורה רועד מאימה, ומולם ניצבת אשה אחת, יהודיה כבת ששים שנה, אשה שבעלה הינו אסיר הנושא בשורה ארוכה של האשמות כבדות, והיא יודעת היטב מה ביכולתם לעשות לו או לה.
סביר להניח שלבה פעם בעוז, יחסי הכוחות היו בהירים לה טוב מאוד, אבל היא לא נרתעה, והיא, אשה יהודיה אחת, ניצבת מולם בגאון – ומכופפת אותם ואת שולחיהם.
הם הגיעו לביתה כדי לקחת ראיות נוספות לתיק החקירה המתגבש, או המגובש, הם כבר עבדו והורידו אל רכבם את כל ספריו וכתביו – אבל היא לא מאפשרת להם לנוע משם, מתייצבת בעוז ונלחמת עבור בעלה, עבור כתביו.
היא נלחמת, והמלאך הרע ענה אמן בעל כורחו. הספרים נשארו אצלה.
אי אפשר לדעת האם הארורים העלו את הספרים בחזרה לבית, או שמא רק הניחו אותם מחוץ לרכב והשאירו לה, בגילה המתקדם, להעלות את הכל בחזרה לבית, היא רק כותבת: "בסופו של דבר החזירו את הספרים לידי". משום מה המחשבה שלי נוטה לומר שהאופציה השניה יותר ריאלית –
אבל כל המעמד העוצמתי הזה, אירוע שלבטח סחט ממנה כוחות נפש בלתי מבוטלים, מוגדר בשפתה במילים המסתירות על גבורתה: "לאחר בקשותי הנמרצות אליהם".
משהו שנשמע כמו "ביקשתי מהם את הספרים כמה פעמים, ביקשתי שוב ושוב". הא ותו לא...
"היא" כמעט ולא קיימת בזכרונות שלה, היא כותבת עליו, על בעלה הגדול.
מבחינת הראיה שלה מה שחשוב במאורע הזה הוא שספריו וכתביו נשארו ברשותה. איך ועל ידי מי הדבר נעשה – קצת פחות חשוב ביחס לעיקר...
גיבורה במעשיה, גיבורה בכתיבתה. גיבורה.
מאפשרים לכם לקבל
