אל תשאלו: כשטיפסתי עם הנכד לקומה ה-17 כדי לתקוע בשופר
השבוע היינו כולנו בעיצומם של ימי ראש השנה, יום הדין, יום שבו ממליכים את המלך מחדש ותחושת הרצינות אופפת את הכל.
לנו חסידי חב"ד - מעבר לחוויה הרוחנית של עבודת הקודש באמירת תהילים, לימוד חסידות יש גם את חווית המפגש עם נשמות שאם לא היינו מגיעים אליהן הן לא היו שומעות קולו של שופר. והנשמות הללו הן רבות ומגוונות וכל אחד מהם הוא 'סיפור' בפני עצמו ומכח הוראת הרבי לעסוק ב"מבצע שופר" אנו באים עמם במגע ומעוררים את פנימיות לבבם.
ובכן גם השנה ה'מבצע שופר' היה מרתק ומגוון.
אחד מהמקומות שהתבקשתי להגיע אליו ולתקוע בו בשופר היה בקומה ה-17! בבנין רב קומות. מדובר באדם שסועד את אמו ואינו זז ממנה לרגע ולכן גם איננו מגיע לבית הכנסת והוא ממש התחנן שאבוא אליהם הביתה לתקוע עבורו ועבור אמו.
תוך כדי שיחה עמו הוא מספר לי שבבנין שלהם אין מעלית שבת. אך הבנתי ממנו שמפעם לפעם הוא מוריד את אמו במעלית גם לא בששת ימי החול... הוא מסביר זאת שעבור האמא זה "פקוח נפש".
בתחילה רציתי לשאול אותו באיזה שעות הוא מטייל עם אמו וכך אוכל לכוון את השעה ולתקוע עבורם בשופר אך כמובן שבראש השנה לא מחפשים היתרים והחלטתי שאם כבר אני הולך לזכות אותם נעשה זאת בהידור ואטפס את כל המדרגות.
סופו של דבר, אני ונכדי הת' שניאור גרליצקי מתל אביב, ששהה אצלי בראש השנה, התחלנו לטפס בקומות הבנין כאשר היעד הוא להגיע לדירה מס' 65! היה זה לאחר שסובבנו שעה ארוכה ברחובות אילת בטמפרטורה של 38 מעלות בצל וזיכינו רבים במצות היום בשופר.
שאלנו א' את השני מה יותר קשה לעלות את הקומות הראשונות או את הקומות האחרונות לקראת הסוף. פסיכולוגית הקומות הראשונות יותר קשות כי לאחר כמה קומות אתה מתחיל לחשב כמה קומות עוד נותרו לך ואתה נתלה בין תקוה ליאוש אבל פיזית אין ספק שהקומות העליונות הן המאומצות ביותר. הגענו. דפקנו בדלת. תחילה לא שמענו תגובה מעבר לדלת והמוח כבר מתחיל לקדוח אולי הם לא ישמעו אותנו ומה יהא על טיפוס 17 הקומות.
אך ב"ה תוך כמה שניות שמענו כבר את רחש המפתח שסובב בתוך חללו של המנעול והדלת נפתחה לרווחה ומיד קיימנו את מצות השופר. האורח בירך בהתרגשות וקולו של השופר נשמע ממרומי הקומה העליונה לעבר תושבי השכונה.
הדרך חזרה מהקומה ה-17 לקומת הכניסה היתה כבר קלה ואפילו מענגת.
*
בעת הולכי ברחובות אילת בימי ראש השנה אני פונה לכל עובר ושב ומציע לו לשמוע את קול השופר ולקיים את מצות היום.
ביום השני של החג כאשר צעדתי ל"מבצע שופר" ראיתי מולי בני משפחה גדולה כאשר אבי המשפחה חובש כיפה גדולה לראשו וחוטי הציציות מתבדרות להן על ארבע כנפותיו. מכיון שדמותו מעידה עליו שהוא כבר בטח שמע את התקיעות בבית הכנסת כאשר השכים לתפילה, שאלתי את בני משפחתו המורחבת אולי הם עדיין לא שמעו את התקיעות?
והוא עונה לי שגם הוא עצמו לא שמע תקיעת שופר והוא ישמח לשמוע יחד עם משפחתו המורחבת. כמובן שתקעתי לכולם יחדיו ובמוחי נופלת התובנה שגם אם אתה פוגש מולך אדם שהנך בטוח ביותר מ-99 אחוז שהוא כבר קיים את המצוה הרמה והנישאה, ישנן לפעמים הפתעות.
*
וחוויה הפוכה: למעלה מעשרים שנה שאני מכיר קיבוצניק בא' מישובי הערבה ולמרות שביקשתי ממנו פעמים אין ספור להניח תפילין הוא הניח אך ורק פעם אחת בחייו לפני כמה שנים. הנחת התפילין היתה בעקבות מקרה שאירע עמו, אותו הוא שיתף עמי ואז הוא 'התנצל' על כך שבכל זאת ולמרות הכל הוא בכל זאת הניח תפילין.
בערב החג בדרכי מאילת לירושלים נכנסתי אליו לדרוש בשלומו ואז הוא שואל אותי להפעתעתי "יש לך תפילין אצלך?". לקח לי כמה שניות להתעשת ולהבין שאני שומע נכון וכמובן שרצתי להביא את התפילין מהמכונית.
הוא הניח את התפילין וקרא את קריאת שמע ברצינות יתירה. הורדתי לו את התפילין וקיפלתי אותם. המתנתי לשמוע את ה'סיפור' שמאחורי ההנחה הנדירה הזו, אבל הפעם הוא לא סיפר כלום. הוא רק אמר "תודה רבה". ואני מיהרתי לדרכי.
ספק רב אם אדע פעם מדוע היא הניח ואם אדע את הסיפור שמאחורי הנחה זו אבל למדתי שוב בפעם המי יודע כמה שכל יהודי באשר הוא, גם אם בחלוף עשרות שנים הוא לא הסכים להניח תפילין הוא עוד יפתיע.
*
למרות שכל השנה ישנה חשיבות להתפייס בין אדם לחבירו אך בשולחן ערוך הלכות הפיוס מובאות דוקא בהלכות יום הכיפורים.
ולכן אנצל שורות אלו לבקש את סליחת הקוראים אם ח"ו מישהו נפגע מדברים שכתבתי אני מבקש את סליחתו ובטח לא היו אלו מכוונות לפגוע במאן דהוא.
גמר חתימה טובה.
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: menorabadarom@gmail.com
ובווצאפ 2711532-052
מאפשרים לכם לקבל
