ריקוד סליחות, לבד: מה שקלטה מצלמת האבטחה בניגריה. צפו
היא שם כדי לתעד סכנה. לשמור. אולי להרתיע. אבל באותו לילה, מצלמת האבטחה של בית חב"ד בניגריה האפריקנית תיעדה רגע אחר לגמרי. רגע שבמבט ראשון, צובט את הלב. אבל במבט שני, מגלם את המהות של שליחות אמיתית ומסירות למשלח.
השליח הרב ישראל אוזן ובנו נכנסו יחד לבית הכנסת. לא היה שם אף אחד. לא גבאי. לא חזן. לא ציבור. רק הם, אב ובן, שליחיו של הרבי אי שם ב'חור' הניגרי. הם פתחו סידור סליחות והתחילו: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה"...
כעבור חצי שעה, הם הקיפו את הבימה, שרו ביחד "רחמנא דעני" ורקדו בהתלהבות, כאילו סביבם קהל המונים תוסס ובוער. רגע זה, שלכאורה קטן, משקף עוצמה שחורגת מגבולות המקום והזמן. באותו לילה, כמה אלפי קילומטרים משם, בבית חיינו 770 שבברוקלין, אלפים-רבים פצחו באמירת הסליחות. אין שם סנטימטר פנוי, המקום מלא עד אפס מקום, עולה על גדותיו, ועוד אלפים עומדים בחוץ. יריית הפתיחה של תשרי אצל הרבי. אווירה מחשמלת שאין דומה לה.
אבל ברגע הזה, בלילה בניגריה, השליח ובנו עמדו בבית הכנסת הריק, והם לא היו פחות. אולי אפילו יותר. כי לא תמיד הקרבה נמדדת במטרים. לפעמים המרחקים הגאוגרפיים רק מחדדים את הקרבה הרוחנית האמיתית.
תלמיד ישיבה שיצא לעיר נידחת באמריקה במסגרת 'מרכז שליחות' בימי 'בין הזמנים' בקיץ, סיפר לרבי על ביקור אצל אחד מזקני החסידים. כששמע החסיד ששליח של הרבי עומד בפתח, הוא לא פתח את הדלת, לפני שחבש את הכובע ולבש את המעיל לכבוד האורח.
הרבי הגיב: "יכולים להיות במרחקים ולהיות קרובים יותר מאלו שנמצאים כאן".
סיפור זה ממחיש את מה שכתבה פעם אישה חב"דית לרבי. היא שיתפה כי מאז עברה עם בעלה מקראון הייטס ללונדון, שם הוא משמש כמחנך במוסד חינוכי חב"די, היא אינה מוצאת מנוח לנפשה ומרגישה שמקומה הוא בסמוך לרבי. לצד המילים 'בסביבת כ"ק אדמו"ר שליט"א' במכתבה, כתב הרבי: "בוודאי כוונתה לרוחניות שבזה (ולא לעצים ואבנים שבשכונה), וזה תמצא במוסד שלי בלונדון". וזו בדיוק הנקודה: בשליחות, ככל שיותר רחוק, כך יותר קרוב.
במהלך השנה החולפת, תיעדנו אין-ספור סיפורי שליחות מרחבי העולם: שלוחים תחת אש באזורי עימות, בהפגנות פרו-פלסטיניות בקמפוסים בחו"ל, בלימודים במקלטים בערי אוקראינה ועוד. כל זאת, לצד פעילות חב"דית תוססת במעגל השנה היהודי. אך כל הסיפורים הללו, מגוונים ככל שיהיו, מתנקזים לאותה נקודה שתפסה מצלמת האבטחה בניגריה. רגע שבו לא ידעו שמצלמים, ולא ניסו להצטלם. רק שליח, בן, וסליחות.
כשאומרים 'אין סיכום שנה חזק מזה', מתכוונים לזה. לרגע שתפסה המצלמה. לקולות הבודדים של ילד עם אביו, שבחרו להיות שם, כי זו משימת המשלח, הרבי נשיא דורנו. וכשאני כותב 'שם', אני מדבר על מדינת עולם שלישי, עם כנופיית פשע שחוטפות ילדים, כשפעמים רבות השליח נאלץ לצאת עם מאבטחים סביבו. אלה תנאי השליחות.
שנת תשפ"ה הייתה מאתגרת במיוחד לשלוחי הרבי. מעגלי האבטחה סביב בתי חב"ד התהדקו, ההפגנות התרבו, האיומים גברו והחששות זינקו. המציאות לא פשוטה, ואין טעם להסתיר זאת. בתוך החושך הגדול שבו נתון העם היהודי בעולם, השלוחים הפכו למגדלור. הם האירו את הסביבה בפרוז'קטורים רבי-עוצמה, כפי שרק הם יודעים: תמכו בסטודנטים המותקפים, ליוו יהודים מפחדים, והפיצו מסרים של אמונה וחוסן ללא חשש.
לא מעט שלוחים ספגו התקפות אנטישמיות קשות במהלך השנה, ורב הנסתר על הגלוי. לעולם לא נשכח את השליח הרב צבי קוגן הי"ד מדובאי, שנרצח בתחילת השנה הנוכחית בידי מחבלים איראנים, בעודו עומד על שליחותו. השלוחים, בלבוש הגאון-יעקב שלהם, מושכים 'אש' מפורעים, אך לא נרפים. הם עומדים בחזית העולם היהודי, מחזיקים אותו על כתפיהם בכוחו של המשלח, וממשיכים במשימת השליחות בעוצמה בלתי מתפשרת.
כל תקופה והאתגרים שלה בצבא השלוחים. בתוך המציאות המורכבת של ימינו, השלוחים לא רק שומרים על הגחלת היהודית, הם מדליקים אותה מחדש, בכל פינה נידחת, בכל רגע. השנה החדשה, תשפ"ו, תביא עמה אתגרים חדשים, אך השלוחים עם האמונה הבוערת שלהם, ימשיכו להיות המגדלור של העם היהודי.
כי כששליח ובנו שרים "רחמנא דעני" לבד בחושך בניגריה, הם לא לבד. הם חלק מחוליית שליחות אדירה, שמגשימה את המשימה הכבירה של אבינו רוענו: הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
שנזכה לשנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה!
מאפשרים לכם לקבל
