ג'רוזלם פוסט על 'איש השנה' שגדל בבית היתומים באודסה
איגור שאדכין – איש השנה שלי
מאת: הרצל קוסאשוילי
כשאני נכנס בשערי "משפחה אוקראינה", רשת בתי היתומים היהודיים באודסה, אני מבין מיד שזה לא עוד מוסד חינוכי. זה מקום אחר לגמרי. חממה אנושית, נמל בטוח בלב סערה. ציורי הילדים על הקירות מספרים סיפור של תקווה, קולות השירה במסדרונות מהדהדים כמו תפילה מתמשכת, והריח מהמטבח מזכיר בית חם. ובעיקר, ישנה תחושה שאף ילד לא נשאר כאן לבד.
ומי שמגלם בעיניי את כל זה הוא איגור שאדכין. ילד קטן שהגיע אל מוסדות "משפחה אוקראינה" בגיל שלוש שנים, לאחר שאיבד את אביו, וגדל בתוך מערכת החינוך של הקהילה היהודית, מן הגן ועד האוניברסיטה. היום, כשלושים שנה מאז שנכנס בשערי המוסד, איגור עומד בראש "הפדרציה של הקהילות היהודיות בדרום אוקראינה", – הגוף שמנהל את אותם מוסדות עצמם. איגור שאדכין, הילד הגדול, הוא איש השנה שלי.
מילדות במוסדות הקהילה לנשיאות
איגור נולד למציאות מאתגרת. אביו נפטר כשהיה ילד קטן, ואמו נשארה לגדל אותו לבדה. בגיל שלוש נכנס למסגרת מוסדות “משפחה אוקראינה”, שהפכו לו לבית שני, מקום בו מצא לא רק קורת גג, אלא גם משפחה חלופית, צוות דואג ומערכת שלמה שעטפה אותו מכל צד.
הרב אברהם וולף, שליח חב"ד ורבה הראשי של אודסה ודרום אוקראינה מייסד המוסדות, היה עבורו דמות אבהית ומדריך רוחני כאחד. “האבא של היתומים” כך מכנים כאן את הרב וולף, אבל עבור איגור זו הייתה גם השראה לחיים שלמים.
איגור למד בגן הילדים של הקהילה, ובהמשך בבית הספר היסודי והתיכון היהודי. הוא לא רק רכש ידע, אלא גם ערכים של נתינה, אחריות ותחושת שליחות. בגיל 18 הוא המשיך לאוניברסיטה היהודית שהקים הרב וולף באודסה, שם למד לימודים גבוהים, סיים בהצטיינות פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מדע המדינה, עבודה סוציאלית, והכשיר את עצמו להנהגה.
כשאני שואל אותו מתי החליט שהוא רוצה להחזיר בחזרה, הוא עונה בחיוך: "כשהייתי נער, ישבתי בכיתה והבנתי שכל מה שיש לי, ספרים, מורים, ארוחות חמות, חום אנושי, לא בא מאליו. ויתירה מכך, גם לא מובן מאיליו. אמרתי לעצמי: כשאגדל, אני רוצה להיות זה שדואג לאחרים. זו הייתה ההחלטה שהובילה אותי עד היום".
סיפורים מן החיים – כאב שהופך לתקווה
בכל ביקור שלי ב"משפחה אודסה" אני פוגש סיפורים שמרעידים את הלב. אח ואחות קטנים שהגיעו לכאן אחרי טרגדיה קשה. אביהם רצח את אמם לנגד עיניהם. הם היו שבורים, פגועים בגוף ובנפש. פסיכולוגים ישבו לצידם ימים ולילות, עובדות סוציאליות חיבקו אותם בלי סוף, מחנכות נשארו איתם עד שנרדמו. היום, כעבור שנים, הם יושבים בכיתה, מחייכים ומתכננים עתיד. זה לא רק שיקום, זו תחייה מחודשת.
במקרה אחר פגשתי ארבעה אחים ואחיות שאיבדו את אביהם. אמם לא הצליחה לשאת בעול, וכאן החליטו שלא ייפרדו. נתנו להם חדר משותף, מיטות צמודות, כדי שיישארו משפחה אחת. הם אוכלים ביחד, שרים ביחד ושומרים זה על זה. תכפילו את הסיפורים האלו ב124 – מאה עשרים וארבעה ילדים המתגוררים כיום בבית היתומים משפחה, והנה קיבלתם 124 לבבות שבורים, 124 נשמות בהם מטפלים במסירות אין קץ, הרב אברהם וולף וזוגתו חיה, שמקדישים את חייהם לתקן את הלבבות הללו ולהפוך אותם מילדים קטנים לבוגרים המאמינים בעצמם, כאלו שישתלבו בעתיד בחברה ויבנו בתים משלהם.
הילדים הקטנים – חום הורי מסביב לשעון
מה שהפתיע אותי במיוחד היה לגלות שתינוקות מגיעים לכאן לפעמים בני ימים ספורים בלבד, שלושה, שבעה או עשרה ימים אחרי הלידה. ניסיתי להבין: איך אפשר בכלל לגדל תינוק במוסד?
אלינה, המנהלת הוותיקה, שכבר למעלה מעשרים שנה מקדישה את חייה למוסדות, סיפרה לי: "אנחנו דואגים שכל תינוק יקבל טיפול רציף, כאילו היה בביתו. לכן יש צוות קבוע של מטפלות, שאותן הילדים מכירים היטב. אחת נמצאת עם התינוק יום שלם, אחריה מגיעה מטפלת אחרת שממשיכה באותו קו, ואחריה שלישית, וכך הילד מקבל רצף של דמויות חמות ואוהבות שמחליפות זו את זו, בדיוק כמו הורים שמתחלפים במשמרות". פתאום הבנתי עד כמה כל תינוק כאן הוא אחריות עצומה. לא רגע אחד של בדידות, תמיד יד מחבקת, חיוך, בקבוק חם, או מילה מרגיעה. זו מערכת של מסירות בלתי פוסקת, שמסבירה גם מדוע החזקת המוסדות דורשת משאבים כה עצומים.
שגרת יום – חיים שלמים בתוך המוסדות
היום כאן מתחיל מוקדם. השכמה בשבע, רחצה, ארוחת בוקר. אחרי זה לימודים בכיתות – מתמטיקה, היסטוריה, תנ”ך, עברית. בצהריים ארוחה חמה, ובערב חוגים: ספורט, מוזיקה, מחשבים. אני יושב בכיתה קטנה ורואה ילד לומד לנגן בפסנתר, ילדה אחרת מתאמנת בשיעור ציור. בחוץ, במגרש, נערים משחקים כדורגל. זה עוד לא מוסד אפור, זו עיר קטנה שחיה ותוססת.
בערב, לפני השינה, מתקיימת שיחה יומית. כל ילד מספר איך עבר עליו היום, מה הצחיק אותו ומה הכאיב לו. פסיכולוגית יושבת איתם, מקשיבה לכל מילה. זו כבר לא רק שגרה של בית חם ואוהב, מדובר כאן בתרפיה יומיומית.
בית הבנים – חלומות מגוונים
בחצר בית הבנים אני פוגש נערים עם חלומות גדולים. אחד רוצה להיות מהנדס תוכנה. אחר חולם להיות טבח שיפתח מסעדה מצליחה. בן שתים־עשרה מספר שהוא רוצה להיות איש עסקים: “אני אפתח חנות משלי" הוא אומר לי, ונער אחר מחייך ואומר: "אני רוצה להיות פסנתרן".
"כשאני רואה את איגור עומד בראש הפדרציה היהודית, אני מבין שגם אנחנו יכולים", אומר לי ויטאלי בן ה17. "זה נותן לנו כוח לשרוד את היום יום, את ה"לבד שלנו" ולעשות הכל בכדי להגיע לעתיד ירוק ונפלא כמו של איגור".
בית הבנות – עדינות, יצירתיות ואומץ
בבניין אחר, מרוחק מספר רחובות מה"בית של הבנים" חולמות הבנות על עתיד לא פחות מגוון. ילדה בת שמונה רוצה להיות מורה, אחרת חולמת להיות רופאה. בת אחרת מספרת שהיא רוצה להיות זמרת, בת נוספת חולמת להיות סופרת. "את הספר הראשון אכתוב על החיים שלי כאן", אומרת נדיה (שרה) בת השלוש־עשרה.
הבנות זוכות לליווי צמוד של צוות מקצועי: פסיכולוגיות, קלינאיות תקשורת, עובדות סוציאליות. הרבנית חיה וולף מספרת: "ילדה שבוכה באמצע הלילה, אנחנו כאן בשבילה. אנחנו לא עוזבים אותה לבד. זו שליחות".
הצוות - עבודה מסביב לשעון
מאחורי כל ילד יש צוות שלם. פסיכולוגים שמאזינים, קלינאי תקשורת שעובדים על כל מילה, עובדות סוציאליות שמסייעות בכל משבר, מורות שמלמדות, מדריכים שמלווים, אנשי מטבח שמבשלים וצוות רפואי שמטפל בכל חולי. "זו לא עבודה רגילה" אומר לי איגור. "זה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע". זו גם ההרגשה שמלווה אותי בשלושת ימי הביקור שלי כאן, וכל אחד שנכנס בשערי "משפחה אוקראינה", מבין זאת מיד. זו לא רק מערכת חינוכית, אלא רשת שלמה של נשמות מסורות.
חגי תשרי – תפוחים בדבש ונמל בטוח
הילדים כבר מתכוננים לשנה החדשה, וצוות המדריכות עורך להם "ערב ראש השנה". אני יושב לצידם, סביב שולחן ערוך. עשרות תפוחים ודבש מונחים על השולחן. הילדים לבושים חגיגי, שרים “אבינו מלכנו” בקול ילדותי אך חזק. "וואו" אני אומר לעצמי, "זה לא נראה כמו מוסד, זו משפחה ענקית". הרב וולף קם ומברך: "אתם לא לבד, ילדים יקרים, יש לכם אבא בשמים שלא עוזב אתכם לרגע, הוא מביט עליכם, אוהב אתכם, חושב עליכם ודואג לכם כל הזמן, ובטח ייתן לכם שנה טובה ומתוקה". "ויש לכם אבא כאן". מוסיף איגור בלחש וממשיך, "כל ארוחה, כל ספר, כל מורה, כל טיפול פסיכולוגי, כל בגד, כל מתג חשמל שמדליק אור, כל דבר כאן זו השקעה אדירה. זה מה שמחזיק את המקום הזה חי. אני יודע, כי גדלתי כאן".
בתוך המלחמה – חוסן מול פחד
המלחמה באוקראינה נוכחת בחיי הילדים בכל רגע. אזעקות קוטעות שיעורים, ילדים רצים למקלטים. באחד הביקורים נשמע פיצוץ קרוב. הילדים התיישבו על הרצפה ושרו "שמע ישראל"... הם חייכו, אני דמעתי לעצמי בשקט. ובכל זאת, החיים ממשיכים. המטבח מגיש ארוחות, הכיתות מלאות, הפסיכולוגים מטפלים בפחדים. "אני רואה את הרב וולף רץ ממקלט אחד לשני", אומר איגור, "ואני מבין כמה קשה העבודה. לכן אני משתדל לעשות הכול כדי לעזור עוד יותר".
הפדרציה – שליחות וחזון
הפדרציה של הקהילות היהודיות בדרום אוקראינה בראשות איגור שאדכין מנהלת לא רק את בתי היתומים. היא מפעילה גני ילדים, בתי ספר, אוניברסיטה יהודית, סיוע הומניטרי לעשרות אלפי משפחות, בית לפליטי המלחמה, מושב זקנים ומגוון פעילויות לחיזוק הזהות יהודית.
כשאני שואל אותו איך הגיע לתפקיד, הוא עונה בצניעות: "מעולם לא רציתי תארים, לא חיפשתי משרה, רציתי לשרת את אחי. אבל הקהילה אמרה: מי שגדל בתוך המוסדות, הוא זה שצריך לייצג אותנו. זה כבוד, אבל ללא ספק, זו גם אחריות כבדה". "מה הזיכרון הכי חזק שלך מהילדות במוסדות?" אני שואל אותו תוך כדי הליכה מבית היתומות למושב הזקנים של ניצולי השואה. "הייתי בן שש. זה היה חורף קשה, בחוץ שלג ורוח. חזרתי חולה מהגן ונשארתי במיטה. בערב נכנס אחד המדריכים, הביא לי מרק חם, ישב לידי וסיפר לי סיפור עד שנרדמתי. בבוקר קמתי וראיתי את אותה מחנכת שהחזיקה לי את היד כל הלילה. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא לבד. יש לי מורים, חברים, רב שאכפת לו, מדריכים שמשחקים איתי, טבחית שמבשלת, גננות שמאכילות – חום ואהבה מכל הצדדים. אותו רגע יצר לי חוט שדרה פנימי, שמחזיק אותי יציב עד היום הזה". "איך אתה מרגיש כשאתה יושב מול תורם ומבקש ממנו עבור היתומים?" אני שואל אותו כשהוא מגיש כוס תה לניצולת שואה שתחגוג במוצאי ראש השנה 100! "אני מרגיש זכות גדולה לתת לו את ההבנה שאני רואה בו שותף אמיתי. אני מספר לו את הסיפור האישי שלי, איך גדלתי כאן, איך קיבלתי כאן צ'אנס לחיים טובים ומאושרים, וברגע הזה הוא מבין שכל דולר שהוא נותן, הוא מעניק חיים שלמים לילד שיבנה בדולר שלו, עתיד, אהבה ומשפחה מאושרת". עונה איגור וממשיך: "הוא יבנה חיים כאלו, שדולר של תורם אלמוני לפני שלושים שנה, עזר לי לבנות את החיים שלי, חיים עם עתיד, חיים מלאים באהבה עם אשתי ג'אנה שילדה לי את רוברט ואדאל שלומדים היום במוסדות שלנו באודסה – חיים טובים ומאושרים". וכאן לפתע עיניו מתמלאות דמעות לראשונה ביומיים שאני מתלווה אליו... "מה החלום שלך לעתיד המוסדות?" אני שואל ברגע של שקט, והוא עונה ללא היסוס: "שנוכל לקלוט כל ילד וילדה שיזדקקו לנו. שלא נגיד אף פעם ‘אין מקום’ או 'לא מסוגלים'. ושבעוד עשרים שנה, כשילד מהיום יעמוד כאחד ממנהיגי הקהילה, נדע שעשינו את שלנו".
סיפור שמסמל את הכול
"כשהבטתי על איגור ביום בו חברי הקהילה בחרו בו לנשיא הפדרציה בהמלצתי, ראיתי לא רק מנהיג, זכרתי את הילד ההוא, עם העיניים הגדולות, שחיפש מישהו שיאמין בו. היום כשהוא מורה דרך לאחרים, איגור הוא הוכחה חיה לכך שכאב יכול להפוך לתקווה, ואני יודע שהוא בונה את התקווה הזו לילדים אחרים" אומר הרב וולף.
"כשהייתי קטן חלמתי שיהיה לי אבא. כאן קיבלתי את זה. ומאז אני רוצה להיות אבא בשביל אחרים. היום, כשאני רואה ילד נכנס בשערי "משפחה אוקראינה", אני יודע שהחלום שלי מתגשם, ואני עושה הכל לבנות לילד הזה חלום שיתגשם גם הוא יום אחד" אומר איגור.
איש השנה שלי
לקראת ראש השנה אני עוצר ושואל את עצמי: מי הוא איש השנה שלי? התשובה ברורה. איגור שאדכין! ילד קטן במוסדות "משפחה אוקראינה", שעשה את כל הדרך מגן הילדים, בית הספר והאוניברסיטה היהודית באודסה, ועד לנשיא הפדרציה. אב לילדים מקסימים שממשיכים במסלול הזה. מבחינתי, זהו סיפור של חוסן, אמונה, שליחות ורצון אדיר לתרום לחברה.
מאפשרים לכם לקבל
