הזעקה של ילדי השלוחים: "איפה העזרה? איפה אהבת ישראל?
חב״דניק,
מתחיל שנה חדשה?
התמים הלך לישיבה,
הילד לחיידר, הילדה לתיכון
הקטנים בגן והתינוקת במעון.
בתוך שגרה ברוכה, חיים רגילים,
בין משפחה, קהילה, וחברים
באתי להשמיע קול,
שלא מספיק נשמע.
חשבת איך שליח מתחיל
את אותה שנה בדיוק?
מגייס כספים,
רושם תלמידים,
משכנע הורים לשלוח ילדים,
מתכנן אירועים לחגים,
סוגר מלונות ואולמות
ועוד אין ספור משימות.
ובתוך כל זה,
יש לו ילד או ילדה,
לפעמים יותר
שלא נמצאים שם.
אין להם תיכון או ישיבה,
מסגרת חב״דית מתאימה.
הם לומדים רחוק,
מגיעים רק לפעמים
וכן, הם גם מתחילים
את אותה השנה בדיוק,
רק שהם מתמודדים עם ריחוק.
לא, זה לא רק המרחק מההורים,
על זה הם עוד מתגברים.
הם חווים ריחוק חברתי,
תחושת ניכור וחוסר שייכות.
ומה החטא שלהם?
שהם גדלו בשליחות.
הם לא מעניינים,
לאף אחד לא אכפת
כי הם הרי מתנשאים,
או לחלופין מנותקים.
לא מספיק ׳בפנים׳.
אף אחד לא שואל
במה אפשר לעזור.
לא בהתחלה,
וגם לא אחרי שנים ביחד
בכיתה או בישיבה.
איפה ההערכה?
איפה העזרה?
איפה אהבת ישראל?וגם מי שמנסה לעזור,
חשוב שיזכור שאמנם,
בן של שליח הוא מחומר מיוחד,
אבל זה לא אומר
שהוא זקוק לחינוך מיוחד.
הוא ילד רגיל,
מגיע לו יחס כמו לכל אחד.
הוא לא פחות,
הוא יותר.
ואם לא נאה לכם -
תתייחסו אליו ׳רק׳ כמו לכל אחד אחר
אנ״ש,
שנה חדשה התחילה, וזו הזדמנות לשנות את המצב הזה.
אם יש לכם ילד בסביבה של ילדי שלוחים, בבקשה תדברו איתו על זה. אנחנו לא מאשימים, מניחים שזה מגיע בעיקר מחוסר מודעות, אבל כן, אנחנו מתוסכלים. מתוסכלים ממה שהילדים שלנו עוברים רק בגלל שהם הקריבו את החיים שלהם בשביל רצון הרבי. במקום הערכה על השליחות שלהם ועל המחיר שהם משלמים בשבילה - הם מקבלים בדיוק את ההפך.
זה לא מגיע להם!
מאפשרים לכם לקבל
