מהפך המעבר לישיבה: עצמאות אתגרים ומסע בלעדינו ההורים
משה גכטמן
חופשת בין הזמנים מגיעה לסיומה, נערים עושים את דרכם אל תחנות האוטובוס, אל הישיבות. יש מי שמחכה לחזור. יש מי שמתכווץ רק מהמחשבה. ויש אותנו, ההורים, שנשארים עם שאלה שקטה אחת אבל גדולה: מה באמת עובר על הבן שלנו שם?
כי בתוך רשימת הציוד, הקניות, ההתרגשות או הדאגה – מסתתר שינוי עצום.
המעבר לישיבה פנימייתית הוא לא "עוד שנה" במערכת.
זו קפיצת מדרגה מהדהדת.
זו כניסה לעולם חדש – שבו הדרישה לעצמאות נוכחת בכל פרט ופרט.
ולפעמים, הנער לא לגמרי מוכן אליה. ולפעמים גם אנחנו לא.
ישיבה עם פנימייה זו לא רק מסגרת לימודית, זו מערכת חיים שלמה. מערכת שבה הבן שלנו אמור לתפקד, ליזום, לנהל, להסתדר – כמעט בלי נוכחות מבוגרת יומיומית לצידו.
ומהרגע שהוא נכנס – נדרשת ממנו הסתגלות למכלול שלם של דרישות:
- סדר יום ארוך, בלי צלצולים ובלי תזכורות.
- שעות שינה לא תמיד מספקות – בלי שאמא תשאל "הספקת לישון היום"?
- חברי חדר חדשים – שלפעמים אין איתם שפה משותפת.
- ארוחות בחדר אוכל – שאולי מפוספסות בגלל סגנון אוכל אחר או מצב רוח סוער.
- אחריות על סדרי לימוד, מטרות, הספקים – בלי שידחפו מאחור.
- רמי"ם וצוות חינוכי חדש – שטרם נוצר איתם אמון.
- התמודדויות רגשיות – בלי עין הורה שתזהה את הקמט הקטן שבין העיניים.
- ובין לבין – תחושת ריחוק גיאוגרפי, נפשי.
אבל אלו רק הסימפטומים. העומק הוא בציפייה לשינוי תודעתי: מעבר מתלות לעצמאות. וזה קורה בדיוק בגיל ההתבגרות – כשהנער עסוק גם בשאלות של זהות, משמעות, רצון ושייכות.
אבל מעבר לכל אלה - יש גם מרחב חברתי חדש שהוא צריך ללמוד להתנהל בו. ולזה, כמעט אף אחד לא מכין אותו.
*
הנער נדרש לראשונה להבין, לבד, איך בונים קשר.
איך מבקשים משהו בלי לעורר התנגדות.
איך מביעים קושי מבלי להישמע תוקפני.
איך מתמודדים עם חיכוך – בלי להישבר או להתפרץ.
במילים אחרות:
השהות בישיבה היא שיעור יומיומי בתקשורת בין-אישית.
וזו מיומנות מרכזית - לא רק להצלחה בישיבה, אלא לחיים בכלל.
בבית, אם נער מתקשה עם מורה או חבר, יש מי שידבר איתו, יכוון, יתווך.
אבל בפנימייה? הוא לבד.
וה"לבד" הזה הוא לא רק היעדר פיזי.
זה לבד של קושי שלא נאמר,
של תסכול שאין לו מילים,
של אי הבנה שגדלה כמו כדור שלג.
מה שמתחיל מאי-נעימות קטנה – עלול להתפתח בקלות למשבר:
חיכוך עם איש צוות ← מתפרש כהתרסה.
חוסר הבנה בשיעור ← נחשב כזלזול.
הבעת תסכול ← מקוטלגת כחוצפה.
וכשהנער מרגיש שאין לו שפה לדבר בה, ואין לו מקום לפרוק – הוא נסגר.
מתכנס, מתרחק, מאבד אמון.
*
הישיבה אינה דמוקרטיה. זו מסגרת עם היררכיה, כללים, גבולות וסמכויות. וזה לא דבר רע – אם יודעים איך לפעול בתוכה.
כאן בדיוק נכנסת אחת המיומנויות החברתיות הכי קריטיות לחיים בישיבה – ואולי גם לחיים בכלל: תקשורת בין-אישית.
נער שלא מבין את ההקשר – עלול להגיב מתוך מצוקה. אבל נער שלומד להבחין בין שיח רגשי לבין עימות, שיכול לזהות מה הוא מרגיש ולתרגם את זה למילים – יוכל לפעול בתבונה גם מול דמויות סמכות.
הכלי הראשון שהוא צריך הוא שיח פנימי – לזהות מה עובר עליו. איפה הוא מתוסכל, מה כואב לו, מתי הוא מרגיש בודד. לא להיבהל מהרגשות – אלא להקשיב להם.
הכלי השני הוא שיח חיצוני – איך לתרגם את מה שהוא מרגיש לצורת ביטוי מכבדת, לא תוקפנית, לא מאשימה. זה ההבדל בין לומר: "אתה, לא אכפת לך ממני." לבין: "אני מרגיש שלא שמים לב אליי."
כשהוא לומד לדבר בשפת ה"אני – "במקום בשפת "אתה" גרמת, "אתה" עשית - הוא בונה תקשורת שמחוללת שינוי. כי שפה שמאשימה – יוצרת נתק. אבל שפה שמביעה רגש אישי – פותחת דלתות.
וזו למידה – כמו כל למידה אחרת. רק שבמקרה הזה, היא לא נבחנת במבחן בכתב – אלא בכל שיחה עם ר"מ, חבר, שותף לחדר, או איש צוות.
זו אחת המיומנויות החברתיות החשובות ביותר שהישיבה יכולה לפתח – ואנחנו כהורים יכולים להתחיל ללמד מהבית.
כלים מעשיים: איך אנחנו יכולים לעזור מהבית
- ללמד לפרש נכון – לא כל תגובה קשוחה היא דחייה. לפעמים זו פשוט הדרך של המחנך לשמור על מסגרת.
- לתווך רגשות למילים – לעזור לנער לזהות מה הוא מרגיש, ואז איך לבטא את זה.
- לשאול שאלות מקדמות שיח – לא רק "איך היה", אלא "מה גרם לך להרגיש ככה?"
- להאמין בו בקול רם – לומר לו: "אתה מסוגל, אני סומך עליך."
- לא למהר להתערב – תנו לו לנסות, תנו לו להוביל, ואז תשאלו: "איך הרגשת שם"?
ולפני שהאוטובוס יוצא – כמה מילים שיישארו איתו. לא רק "אל תשכח את הגמרא". אלא גם:
- "אם קשה – זה סימן שאתה גדל."
- "אל תיבהל אם לא הולך מיד – תן לעצמך זמן."
- "גם לי היו רגעים כאלה – ויצאתי מהם מחוזק."
- "אני פה – תמיד."
כי נער שיודע שיש לו עוגן רגשי, שמאמין שיש בו כלים, ששומע מהוריו שלא התוצאה קובעת אלא הדרך - יצליח לבנות את העצמאות הפנימית שלו.
והעצמאות הזאת – היא לא רק להסתדר לבד,
אלא לדעת איך לבקש עזרה,
איך לומר את האמת שלו,
ואיך להיות הוא – גם כשקצת קשה.
וזה, בסופו של דבר, היעד האמיתי.
הכותב הוא יועץ חינוכי מוסמך ופסיכותרפיסט; מומחה בעבודה עם מתבגרים ובקשיים חברתיים, מלווה נערים בתהליכים רגישים של צמיחה והתמודדות עם קשיים חברתיים – החל מתחושות דחייה ובדידות, דרך אתגרי השתלבות בקבוצת בני גילם, ועד חיזוק הביטחון העצמי והיכולת ליצור קשרים משמעותיים ובריאים. דרך בניית כלים פרקטיים שמאפשרים לנער לחוות חוויות תיקון, ופיתוח מיומנויות חברתיות.
מאפשרים לכם לקבל
