הקשיבו למצוקת ההורים \ מנחם כהן
אחד מסימני הזיהוי שלנו, אנ"ש חסידי חב"ד, זה האכפתיות מכלל ישראל והערבות ההדדית, כפי שהטמיע בנו הרבי נשיא דורנו ורבותינו נשיאנו. שליח ימסור נפש בשביל חינוך של ילד יהודי, חסיד יצעד כמה שעות בכדי לתקוע בשופר לקשיש בבית אבות אי-שם ו'תמים' יעשה דרך מפרכת כדי להביא את 'הבן החמישי' לסדר פסח מאולתר בהרי ההימלאיה במזרח.
ודווקא משום כך, נשאלת השאלה: מה עם הבית פנימה? מדוע בכל מה שנוגע לעניינים הנוגעים לרווחתם הבסיסית של כרם אנ"ש, אנחנו נמצאים במקום שדורש שיפור גדול? יש שיראו בזה תעודת כבוד, לדאוג קודם ליהודי אחר ואז לעצמנו. אבל אם לא נדאג באופן בסיסי לילדים שלנו, מי ידאג להם?
את הרב י' אני מכיר כבר שנים רבות. שליח חינוך רציני שמאחוריו הצלחות חסרות תקדים, אב למשפחה ברוכת ילדים, וחסיד שעושה טוב לסביבתו. בימים האחרונים, הוא מוטרד, מאוד מוטרד. והוא לא היחידי, כמוהו עוד הורים רבים, מכלל קהילות אנ"ש ברחבי הארץ. הרב י', מתעתד השנה לשלוח את בנו הרביעי לשנת ה'קבוצה' ב-770 – משאת ליבו של כל 'תמים', לשבת בחממה של הרבי, במקום הכל כך קדוש, לשנה תמימה, שכולה רבי.
זו אמורה להיות השנה הרביעית שהוא יארוז לבנו בגדים במזוודה, ובליבו תפילה חמה ונרגשת שבנו יצעד במשעולי אחיו הגדולים, בדרכו-שלו, בדרכם של דורות התמימים בדור השביעי, ששנת ה'קבוצה' היא חלק בלתי נפרד מדמותו ואישיותו של כל חסיד. אבל השנה, יותר מכל שנה אחרת, דמעות השמחה על הזכות הגדולה, מתערבבות עם טעם מר. כי השנה, בפעם הראשונה, הוא שואל את עצמו: האם הוא מסוגל לשלוח אותו, אלמלא היה לו גיבוי משפחתי, או יכולת כלשהי להתגמש כלכלית?
וזה לא שהוא חושב שזה "עול", להיפך, הוא רוצה בכך בכל ליבו, כפי שכל חסיד רוצה: שנת הקבוצה היא הרבה יותר משנת לימוד. זו שנה של חיים עם הרבי, שנה בה סופגים מטענים חסידיים לכל החיים, כפי שאף ביקור חפוז במהלך החיים לא יעשו זאת.
אבל אם נוריד את כל הסופרלטיבים, נישאר עם שאלה פשוטה: איך הפכה שנת הלימודים הקדושה הזו, לדבר שכל-כך הרבה הורים בקושי יכולים להרשות לעצמם, כלומר לבנם? "אני זוכר איך זה היה עם הבן הראשון שלי", אמר לי השבוע הרב י', "לא זול, נכון, אבל עדיין בגדר הסביר. השנה? התחושה שונה לגמרי. קיבלתי הודעה עם שכר הלימוד ונשימתי נעתקה. נכון, ישנה הנחה, אבל עדיין, הסכום הוא דבר בלתי אפשרי עבורי. וזה בלי לחשב הוצאות מסביב: כרטיס טיסה, דמי כיס לילד, בגדים, ביטוחים, תוספות, לפעמים כרטיס הביתה לביקור. השורה התחתונה? שנת הקבוצה הופכת להיות הוצאה כלכלית כבדה. וכשיש לך חתונה ברקע, בר מצווה, הוצאות נוספות ורבות מסביב, זה חנק כלכלי. משנה לשנה המחיר רק עולה ועולה, ובשנים האחרונות למעשה זינק לפי 2, זה לא נתפס".
הרב י' מבהיר כי "אין בדבריי מתקפה חלילה, או טרוניה, על הנהלת הישיבה שעושה עבודת קודש. אני מדבר על המציאות הבלתי נתפסת הזו, בה אנחנו, הורים מאנ"ש, נאלצים מידי שנה להוציא כל כך הרבה כספים – האם אין גורם אחד בכרם אנ"ש שיוכל לשאת עמנו בנטל? נכון, איננו 'מקורבים', או 'בן חמישי', אבל אנחנו כורעים תחת הנטל הכלכלי".
התחושה, כפי שביטא בפניי הרב י', והורים נוספים: שולחים כי אין ברירה. אבל מרגישים קושי גדול וטעם מר. אין לנו בפני מי לפרוק את הקושי. "אני לא בא בטענות לאף אחד. באמת", שב ומבהיר הרב י', "אני יודע שמי שמנהלים את הקבוצה עושים זאת מתוך שליחות חינוכית. אני לא חושב שיש שם מישהו ש'רוכב על הגב שלנו'. אבל משהו השתבש. משהו במודל הכלכלי הזה לא מסתדר עם הרוח החב"דית. הרי מה זו קבוצה? זה לא מיזם פרטי. זה לא מכינה יוקרתית. זה שנת לימוד והתקשרות בבית חיינו. אם אין קרנות תומכות, צריך לגייס. אבל ההורים לא יכולים לשאת את העול הזה לבד. אין לנו עם מי לדבר בנושא".
והרב י' המשיך: "יש גם שאלה ערכית: מה המסר שאנחנו מעבירים לבן שלנו, כשאנחנו חותמים על צ'ק בגובה משכורת של חצי שנה – רק כדי שיזכה להיות עם הרבי? שהתורה יקרה – או שמי שאין לו כסף, פשוט לא יוכל? וזו לא שאלה תיאורטית. שמעתי על הורים שרצו לוותר, ובדוחק של ממש שלחו, על חשבון הלחם והחלב של הילדים. על בנים ששקלו ברצינות להישאר בארץ, כי לא רצו להכביד. זה שובר לב. הרי כל מה שאנחנו רוצים – זה לתת להם את השנה הזו. אבל ככה? עם מחיר כזה?".
הרב י' משמש כפה, כאמור, של הורים רבים, שזועקים לעזרה, להקמת קרן סיוע ייעודית, אולי ליווי של אנשי מקצוע. הם מבקשים שמשהו יזוז. לא יכול להיות שאחד הרגעים הכי נשגבים בחיים החסידיים – הפך למעמסה כלכלית כל-כך קשה. כל רצונם, להחזיר את שנת הקבוצה למקומה האמיתי: שנה של קודש, בלי קשר לחשבון הבנק.
"יותר מאשר אני זועק על עצמי ועל הכיס של חבריי", סיכם הרב י', "אני חרד ממה שצפוי לנו בשנים הבאות. האם תמימים רבים ייאלצו לוותר באופן טבעי על קבוצה כי להורים שלהם לא תהיה שום אפשרות לשלם עליהם?! התשלום מזנק משנה לשנה ואנחנו פשוטים מתרגלים לזה".
ואנו נוסיף את שאלתנו: האם יימצא המבוגר האחראי שירים את הכפפה, יטה אוזן קשבת להורים וינסה להקל על המעמסה?
*
איך הפכה שנת הלימודים הקדושה הזו, לדבר שכל-כך הרבה הורים בקושי יכולים להרשות לעצמם, כלומר לבנם?
מאפשרים לכם לקבל
