"ניסים גלויים קרו לנו, יצאנו ממוות לחיים!" \ בין המצרים
בין המצרים
תשרי תשמ"ה. בין האלפים שהגיעו לעשות את החודש השביעי במחיצת הרבי, היה גם ילד כבן שתים עשרה, יוסי וולף, מנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי.
הייתה זו הנסיעה הראשונה שלו לחצר הרבי. הוא נפרד לשלום מאמו הגב' בת שבע תחי', ויחד עם אביו, להבדל"ח הרב שלום דובער (ברק'ה) וולף ז"ל, דובר חב"ד הבלתי נשכח, הוא עלה על המטוס לראשונה בחייו, בדרך למחוז חפצו, חצר הרבי.
אולם, הילד יוסי לא מצא את מקומו באותו תשרי ב"בית חיינו". הוא לא ידע אז אידיש היטב, ומקום טוב להתוועדויות ולתפילות כמובן לא היה לו. במשך כל החודש הוא נע ונד בין אירועי "בית חיינו", בין התפילות להתוועדויות, בין ה"ראלי" ובין ה"מארש", בין התקיעות ובין ההקפות - מנסה לקלוט ולהתחבר במשהו אל האווירה הגדולה, אל השמחה והרוממות.
ככל שחודש תשרי הלך וקרב לסיומו, תחושה הולכת וגוברת של החמצה גבהה בליבו. האם הייתה תועלת בנסיעתי? האם הייתה לכך משמעות? האם הרבי הבחין בי כלל ומודע לכך שאני כאן? שאלות אלו הוא שאל את עצמו בלבד, ולא העז להעלותם על שפתיו.
שבת פרשת נח, ב' דראש חודש חשון. למחרת, יוסי אמור לעשות את דרכו בחזרה לארץ הקודש. כדרכו במהלך החודש, הוא טיפס במעלה ה"פירמידה" שבקצה 770, המתוח לאורך כל הקיר המערבי. שם, במקום הרחוק ביותר ממרכז ההתוועדות, עמדו האורחים ושאר באי "בית חיינו" שלא הצליחו למצוא מקום טוב יותר. יוסי נדחק ונדחק, עד שהגיע לשורה העליונה בפירמידה, וגם שם – בקצה. בפינה המחברת בין עזרת הנשים של חזית "בית חיינו" והקיר המערבי.
בגשמיות, מקומו של יוסי היה המקום המרוחק ביותר ב"בית חיינו" ממקום מושבו של הרבי בהתוועדות הקודש.
ההתוועדות בעיצומה. הרבי נושא שיחת קודש, האלפים מנגנים בין השיחות. ויוסי – ליבו בל עמו. הוא לא שומע מאומה מדברות הקודש, קל וחומר שלא מבין דבר. ממרחק הוא בקושי רואה את הנעשה. הוא לא שותף למעמד. והוא מהרהר לעצמו, שמצבו כעת מייצג את כל שהותו בתשרי – החמצה אחת גדולה.
נער אמיץ הוא יוסי, הוא לא יתן לדמעות לזלוג על פניו, אבל ליבו בכה בקרבו. היכן אני – והיכן תשרי. היכן אני – והיכן הרבי.
לפתע, תוך כדי הניגונים בהתוועדות, אחד העומדים על ידו, בחור צרפתי, מושך בבגדו. שים לב לנעשה, קורא לו הבחור. יוסי אפילו לא מגיב לעברו. כעבור שניות אחדות, הבחור מטלטל אותו שוב. תראה, הוא קורא לעברו בהתרגשות – הרבי מסמן לעברך!
יוסי מתעשת, ולהשתאותו הוא רואה שממרחק, ממרכז בימת ההתוועדות, הרבי מתמקד בו במבטו הק', מקרב את כפות ידיו הק' הימנית והשמאלית זו לזו בתנועת
"חץ", ומפנה את שני ידיו לעברו, כלומר שיבחין שהתנועה מכוונת אל מי שנמצא בקצה, בפינה.
כאשר הרבי ראה שיוסי קלט שהרבי מכוון אליו - הרבי חייך לעברו חיוך רחב וסימן לו, "אמור לחיים"!---
ויוסי הבין בזה הרגע. זה התשרי האישי שלו. הרבי היה איתי כל התשרי. גם אם אני לא הרגשתי זאת, הרבי הרגיש אותי. הרבי היה עימי כל הזמן. הרבי תמיד איתי.
יוסי חדש חזר לנחלת הר חב"ד. יוסי שיודע שהרבי רואה אותו, חושב עליו, ובעיקר – מרגיש אותו.
*
יוסי לא היה יכול לדעת אז, בתשרי של שנת תשמ"ה, שתנועת ידיו הק' של הרבי לעברו, ייתכן ויסמלו משמעות עצומה לאין שיעור, ארבעים שנה לאחר מכן.
הת' יוסי גדל והיה לבחור חסידי, נמרץ ופעיל. בשנת תשנ"ג, לאחר שנת ה"קבוצה" שלו ב"בית חיינו", יצא יוסי לשליחות בעיר חרסון שבאוקראינה, כמסייע לפעילות הבראשיתית שנעשתה באותם ימים בעיר על ידי התלמידים השלוחים, אחיו אברהם ועמו הת' דוד מונדשיין.
כעבור זמן לא רב, אחיו הרב אברהם עבר לאודסה שבאוקראינה שם התמנה לשליח הרבי ורב העיר, הרב דוד מונדשיין עבר למוסקבה, לנהל את קרן "אור אבנר", ויוסי, הרב יוסי, שנישא לבינתיים לזוגתו חי', החל לכהן כשליח ורב העיר חרסון.
יוסי וזוגתו, ובהמשך גם ילדיהם, פעלו גדולות ונצורות בעיקר, בפעילותם הנמרצת, בית הכנסת חודש ושופץ והפך לאבן שואבת ליהודי הקהילה. הם הקימו בית ספר יהודי, ותשתית יהודית נרחבת לכל האיזור. חרסון, עיר מקום מנוחתו של החסיד רבי הלל מפאריטש, שהרבי ה"צמח צדק" השקיע כוחות רבים ביהודי ה"קולוניות" שלה לפני מאה ושמונים שנה – חזרה להיות עיר חסידית תוססת.
חלפו שלושים וחמש שנה מאז תשרי תשמ"ה – תשרי תש"פ. לקראת שלהי החודש התבקש הרב יוסי על ידי "וועד תלמידי התמימים" העולמי, כשליח וותיק, מצליח ונמרץ, לשאת דברי חיזוק בפני אלפי התמימים שהגיעו לחודש השביעי והמשובע ב"בית חיינו".
את כל התיאור האמור לעיל תיאר הרב יוסי בפני התמימים, כאשר המסר שבפיו אליהם היה אקטואלי מאין כמותו – "הרבי סימן לי בשילוב ידיו הק' תנועה המסמלת פינה וקצה. מצב של דוחק וקושי. הרבי נתן לי את ההבנה הברורה ואת הכוח הגדול, שגם במצב של קושי ודוחק, גם במצב של "אין מוצא", וגם כשאני חושב שאני לבד במצור ובמצוק – עמך אנוכי בצרה"!
"ראיתי את זה אז בתשרי תשמ"ה", אמר יוסי ברגש לתמימים, "ואני רואה את זה בכל ורגע ורגע בשליחותי, מאז ועד היום בתשרי תש"פ"!
אולם גם אז, בתשרי תש"פ – הרב יוסי לא יכול היה לשער את המשמעות הגדולה שיכולה להיות לימים לתנועה נצחית זו של הרבי.
כשנתיים וחצי חלפו. בחודש אדר ראשון תשפ"ב פלשה רוסיה לאוקראינה. רבבות אזרחים, ביניהם יהודים רבים, החלו להימלט מהמדינה. הרב יוסי כמרבית השלוחים באוקראינה, הודיע כי יישאר יחד עם בני קהילתו בסכנה.
בהמשך נכבשה העיר חרסון בידי הצבא הרוסי, והרב יוסי ומשפחתו מצאו את עצמם לא רק במיצר ובמצוק, אלא "בין המצרים" כפשוטו, נצורים בקו החזית. בין החזית הרוסית וחזית האוקראינית.
תקופה הירואית של מסירות נפש עברה ועוברת על הרב וולף ומשפחתו באותם ימים. לא אחת הוא ובני משפחתו עמדו בפני סכנת חיים מוחשית. שריקות הטילים והכטב"מים הרוסיים ברחבי העיר הפכו לקולות של שגרה. אולם למרות הסכנה הברורה השליחות של הרב יוסי ומשפחתו המשיכה וממשיכה עד היום.
הרב יוסי היה, כמו כל השלוחים באוקראינה, לסמל ומופת כלל עולמי של התמסרות מוחלטת לעם ישראל, עד מיצוי הנפש.
הרב יוסי נכח לראות פעם נוספת ובעומק בנצחיות תנועת ידיו הק' של הרבי מתשרי תשמ"ה – יוסי, גם כשאתה "בין המצרים", בין החזיתות, נדחק לפינה ללא מוצא בין הצבאות – עמו אנוכי בצרה. גם שלושים שנה לאחר ג' תמוז. אינכם לבד.
*
יום חמישי, כ"א בתמוז תשפ"ה, שעת צוהריים. השבוע הראשון של ימי "בין המצרים". הרב יוסי ובני משפחתו נוסעים ברכבם, נסיעה שגרתית של שליחות, לא הרחק מבית הכנסת בחרסון. לפתע, משום מקום, כלי טייס בלתי מאוייש עמוס בחומר נפץ, אשר שוגר במסגרת מלחמת "בין המצרים" בין רוסיה ואוקראינה, פגע פגישה ישירה ברכב.
עוד בנושא:
נס: רכבו של השליח בחרסון ספג פגיעת כטב"מ נפץ>>
מעוצמת הפיצוץ חזית הרכב נהרסה כליל – ויוסי ומשפחתו יצאו ללא פגע מהרכב. "ניסים גלויים קרו לנו, יצאנו ממוות לחיים"!, זעק יוסי בהתרגשות למול מראה הרכב המופצץ, זעקה שהרטיטה את העולם היהודי כולו, שנחשף תוך שעות ספורות למראה הנס הגלוי.
ויוסי ומשפחתו היקרה נכחו לראות במו עיניהם, וכלל השלוחים נוכחים לראות במו עיניהם, אשר "עמו אנוכי – בין המצרים".
בתשמ"ה ובתשפ"ה.
מאפשרים לכם לקבל
