לשנות את דעתו של חומייני: סיפור מופת מיוחד עם הרבי
"אתם לא מתביישים? כולנו כאן משתחווים לאללה ואתה עומד זקוף בגאווה לא מוסתרת? אתה יודע מה בכוחנו לעשות לך".
אלו דברים שאמר האייתולה חומייני לאחד מרבני ארצות הברית בימים הראשונה של המהפכה האיסלאמית באיראן. סיפור פלא שמתחיל במעונו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בניו יורק שבארצות הברית, ממשיך בעיר טהרן בירת באיראן וחוזר לניו יורק ומסתיים שם.
לא מאז ומעולת הייתה מדינת איראן מרכז עולמי של שנאה ואיום כלפי תושבי ארץ ישראל ויהודים בכל העולם. עד שנת תשל"ח, בערך, התקיים באיראן, היא פרס, שלטון מלוכני שניהל קשרי דיפלומטיה ומסחר עם מדינת ישראל ולא ראה צורך להשליט חוקים אסלאמיים קיצוניים כלפי פנים וכלפי חוץ. יהודי איראן קיבלו מבית המלוכה יחס מכבד ורבים מהם התפרנסו בכבוד ולקחו חלק בניהול הכלכלה והרשויות התחשבו בדעתם ובעצותיהם.
עד שהחלה ההפיכה ורוצח ההמונים האייתולה חומייני הפך לשליט רב כוח במדינה העתיקה. השליט את דת האיסלאם באופן קיצוני על בני העם הפרסי ודיכא אותם באכזריות. את שנאת ישראל שפעפעה בו כארס של עכנאי הסביר ותירץ בהתנגדות למדינת ישראל, שפה בה ממשיכים ממשיכיו עד עצם היום הזה.
כדי שנבין את ההתרחשות שומה עלינו להקדים רקע לדברים. הנה הם לפנינו:
*
הגאון הרב אברהם הרשברג ז"ל היה רבה הראשי של מקסיקו. בבחרותו נחשב אחד מבחירי תלמידיה של ישיבת 'חכמי לובלין' המעטירה בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה. בפרוץ השואה ניצל מאירופה והגיע לארצות הברית. שם שאף למלא תפקיד תורני של רב ומחנך.
במשך הזמן הוצע לו לשמש כרב קהילה בשיקגו. הרב הרשברג הצעיר ניאות לקבל את ההצעה אך תנאי התנה עם ראשי הקהילה: עליהם לכונן במקום ישיבה והוא ירביץ בה תורה. למרות כל מה שעבר הייתה נפשרה קשורה אל עולם הישיבות והחיבור הזה בוודאי ישמור עליו באמריקה החומרית. הרב הרשברג סבר שרב קהילה צעיר שסביבו רק יהודים 'בעלי בתים' וסוחרים נמצא בסיכון גבוה לייבוש תורני ורוחני.
דא עקא שבשיקגו לא הייתה אז ישיבה והדבר נראה בלתי מציאותי.
בתוך כך הגיע הרב הרשברג לחצר הרה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע (הריי"צ) וסיפר לו על התלבטותו, הוא רוצה לקבל עליו את המשרה, וחש שזה מוכרח להיות יחד עם הגדת שיעורים בישיבה.
הרהר הרבי לרגע וקבע:
"בשיקגו תקום ישיבה!".
ואכן, הרבי ריי"צ שיגר עשרה מתלמידי ישיבת חב"ד בניו-יורק לשיקגו והישיבה נפתחה. הרב הרשברג נעשה רב הקהילה, וגם מסר שיעורים בישיבה החדשה.
לאחר הסתלקות הרבי ריי"צ המשיך הרב הרשברג לשמור על קשר חם עם חתנו הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זי"ע, בהמלצתו ובעידודו קיבל הרב הרשברג לימים את תפקיד הרב הראשי של מקסיקו.
הסיפור אירע בשנת תשל"ט, כשנה לאחר המהפכה באירן. עוד קודם לכן היה הרב הרשברג מעורב בפעילות ענפה וחשאית של הרבי זי"ע להצלת מעל אלף ומאה ילדים יהודים מאירן.
הייתה זו פרשיה מרתקת בה הרבי שלח שלושה שלוחי חב"ד צעירים לחלץ ילדים ונערים צעירים מאיראן רגע לפני המהפכה האסלאמית. שלוש פעמים שלח הרבי את השלוחים למסע לאיראן שהפכה במהירות למקום בו יהודים אינם רצויים. בפעמים הראשונות הם דאגו לחיזוק היהדות כמו כל שלוחי חב"ד, ובפעם השלישית הם נשלחו לחלץ את הילדים היהודים מאיראן. מהר, פן יהיו לבז. בשיתוף פעולה עם שגרירות ארצות הברית באיראן שעדיין פעלה והעניקה ויזות, יצאו הילדים היהודיים מהארץ המסוכנת והגיעו לניו יורק שם נקלטו במוסדות חב"ד למשך שנה. באותה תקופה הרבי מליובאוויטש דאג לכל מחסורם. לאחר שנה המשיכו למוסדות חינוך כפי שליבם חפץ.
כשננעלו השערים של השגרירות בארצות הברית באיראן, המשיכו הילדים הנותרים לצאת דרך שגרירות איטליה ומשם לארצות הברית.
כעת, והיה זה כשנה לאחר המהפכה באיראן, סערו הרוחות בכל העולם בעקבות פרשת כליאתם של עובדי שגרירות ארצות הברית באירן. היה זה לאחר שהאייתולה חומייני הורה לפגוע בנכסים של ארצות הברית וישראל. קבוצת סטודנטים שטופי מוח פרצו לבניין שגרירות ארצות הברית בטהרן ועצרו תשעים בני אדם. לאחר זמן שוחררו אלו שאינם אמריקאים, לאחר זמן נוסף שוחררו הנשים, וכן האפרו אמריקאיים, שישה בני ערובה נוספים הצליחו לברוח ונשארו חמישים ושניים אמריקאיים במעצר למשך שנה וכמה חודשים.
לאחר מאמצים רבים מצד האו"ם, ניאותו האירנים לאשר ביקור משלחת מצומצמת של אנשי- דת אצל העצורים. הרבי מליובאוויטש, שגורל היהודים שבבני הערובה לא נתן לו מנוח, הפעיל את השפעתו כדי שהרב הרשברג ייכלל במשלחת כנציג הדת היהודית.
רשות הדיבור להרב הרשברג:
"לפני צאתה של המשלחת באתי אל הרבי כדי לקבל ממנו הנחיות וברכת הדרך. הייתי זקוק לברכה מאוד, שכן הזהירו אותי, שבכל הקשור לאירן, ייתכן שקל להיכנס אליה, אך לגמרי לא ברור שיתאפשר גם לצאת ממנה. פחד אחז בי.
"אבל הרבי נטל על עצמו את האחריות ושלל את החששות. הוא הדריך אותי בכמה דברים, ולבסוף הפטיר: "בוודאי לא תשכח להדליק נרות חנוכה עם אנשי השגרירות".
"דבריו האחרונים של הרבי היו יותר מתמוהים. ראשית, עדיין לא היה ברור אם בין אנשי השגרירות יש בכלל יהודים. שנית, עד לחנוכה נותרו עוד למעלה מחודשיים!
"למרבה הפלא, מסיבות שונות התעכבה יציאתה של המשלחת עד ...יומיים לפני חנוכה!
"הביקור בבניין השגרירות הנצור תוזמן לליל 'חג המולד' הנוצרי. באותה שנה חל אז (להבדיל) חג החנוכה. בירור שעשיתי העלה, כי בין עובדי השגרירות יש יהודי אחד. ביקשתי אפוא אישור להכניס לבניין חנוכייה. להסכמה שקיבלתי צורף הסבר מפתיע: 'הנוצרים ידליקו אורות לכבוד חגם, ואין שום סיבה שהיהודים לא יוכלו גם הם להדליק מנורה משלהם'.
"כשנכנסנו לשגרירות, הופתעתי לגלות בין הנצורים שישה יהודים. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בהם למראה רב שבא במיוחד לבקרם. סיפרתי להם על הרבי מליובאוויטש, ועל בקשתו המיוחדת, לפני חודשיים, להדליק עמם נרות חנוכה.
"מה אומר? זה היה מחזה מאוד לא-שגרתי - במרכז טהרן, בתוך בניין שגרירות ארה"ב הנצורה שנחשבת שם מדינת אויב, מצטופפת קבוצת יהודים סביב נרות החנוכה. לאחר ההדלקה שרנו ורקדנו שעה ארוכה והשמחה הייתה גדולה.
"בהמשך ביקורנו הוזמנו להשתתף בתפילה המונית בכיכר הראשית של טהרן, בהשתתפות האייתוללה חומייני עצמו. בתפילה השתתפו כמיליון איש. עמדתי על במה אחת עם חומייני והשקפתי על הקהל העצום. ברגע מסויים כרע כל ההמון והשתחווה אפיים ארצה. כולם, חוץ ממני. הרגשתי שיש לי כוח לא לכרוע ולא להשתחוות. אני הרי נמצא במדינת פרס בה גם מרדכי היהודי נדרש לכרוע בפני המן והעבודה זרה שהייתה עליו, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.
"בתום התפילה נקראתי אל חומייני שישב בפנים זעופות והביע כעס רב. 'אתה לא מתבייש? כולנו כאן משתחווים לאללה ואתה עומד זקוף בגאווה לא מוסתרת? אתה יודע מה בכוחנו לעשות לך...
"נדרשתי לתת הסבר להתנהגותי. הסברתי שיהודי אני ואינני מבין את תפילתם, ולכן לא יכולתי להשתחוות איתם, בלי לדעת מה אומרים ולמי משתחווים. חומייני התבונן בי, מופתע מתשובתי, מהרהר ונראה מרוצה מהכֵּנוּת. אזרתי אומץ ובתום השיחה הקצרה בינינו הצלחתי לקבוע עמו פגישה.
"בפגישה, שנערכה בביתו בעיר קום, ביקשתי מחומייני להפסיק את ההתנכלות ליהודים. הוא הבטיח לפעול ברוח הדברים.
"התייצבותי על במה אחת עם חומייני עשתה רושם אדיר על יהודי אירן וזקפה את גבם. בשבת שלאחר מכן הגיעו אלפי יהודים להתפלל בבית-הכנסת המרכזי בטהרן, שבו התפללתי. נשאתי לפניהם דברי אמונה וחיזוק. אלו היו רגעים מרגשים ביותר.
"דרך אגב, חומייני אכן עמד בדיבורו. כאשר הוכרז בימי אלול של אותה שנה עוצר כללי בטהרן, הודיעו השלטונות כי יהודי הנושא עמו טלית ותפילין יוכל לצאת בארבע בבוקר לרחוב, כדי שיוכל להגיע לבית-הכנסת לאמירת הסליחות.
"רק כשכבר הייתי בדרכי חזרה לארצות הברית, התחלתי להבין מה באמת עבר עליי. אז גם התחלתי לקבל מושג על מבטו המרחיק-ראות של הרבי. לא הופתעתי כל-כך מרוח- הקודש בעניין נרות החנוכה. התפעלתי יותר מתחושת האחריות והאהבה שלו כלפי כל אותם יהודים שמעולם לא ראה ולא פגש, מהתעוזה שלו לשלוח אותי לשם בביטחון גמור שאשוב בשלום, מעצותיו ומהדרכתו שהוכחו עד תום, ומההצלחה האלוקית שזכיתי לה במילוי שליחותו. אשרינו שזכינו למנהיג כזה".
*
את אותו הסיפור מהזווית של יהודי איראן יחד עם פרטים מרתקים נוספים סיפר רבה של יהודי פרס במנהטן, הרב ידידיה אזרחיאן שהיה יו"ר ועד הקהילה היהודית בטהרן בשנים ההם. הרב ידידיה היה בוגר ישיבת 'פורת יוסף' והתגורר בטהרן, דור תשיעי למשפחת רבנים.
אחרי פרוץ המהפכה האיסלמית הוא נבחר לשמש אב בית דין וראש ועד הקהילה וכן כאיש קשר בין יהודי איראן לממשל. וכה סיפר הרב ידידיה:
בשלב מסוים של המשבר עם בני הערובה בבניין שגרירות ארצות הברית, יזם האו"ם ביקור של שני כמרים נוצריים אצל השבויים, ובלחץ ארגונים יהודיים הוחלט לצרף גם רב למשלחת לטובת שלושת השבויים היהודים. האיראנים דרשו שהרב לא יהיה אזרח אמריקני או ישראלי, ולמשימה נבחר רבה של מקסיקו, הרב אברהם מרדכי הרשברג.
למחרת הדלקת נר חנוכה, היה זה יום שישי והתקיימה תפילה המונית במסגד המרכזי של טהרן ובחצרו, בנוכחותו של המנהיג העליון החדש האייתוללה ח'ומייני, ואליה הוזמנו אנשי הדת. בשלב מסויים בתפילה כרע כל הקהל על ברכיו ונפל אפיים ארצה, חוץ מהרב הרשברג ואנוכי, שליוויתי אותו. בתום התפילה ניגש אלינו אחד מכהני הדת, אדם שחצן ויהיר, ושאל בכעס, "למה לא כיבדתם אותנו? למה לא השתחוויתם כמו הכמרים הנוצריים, למה להם יאה לכבד את האיסלאם וליהודים לא?"
פניתי לרב הרשברג, והוא הסביר לאותו אימאם:
"הכמרים שבאו מסוריה ומלבנון מבינים את השפה, אבל אני לא מבין ערבית, ואצלנו בתורה כתוב 'לא תשתחווה' – איך אני יכול להשתחוות אם אני לא מבין על מה ולמה?"
האימאם שמע את התשובה והלך לדרכו, אך כעבור זמן קצר חזר ואמר שהאייתולה ח'ומייני מבקש לפגוש אותנו. הייתי בהלם. חרדה אחזה בי. נשאתי תפילה חרישית בלבי וקיבלתי עלי את הדין.
כשהגענו אל ח'ומייני הוא פנה אלי ואמר, "תגיד לחכם ממקסיקו תודה רבה שלא נהגתם בחנופה. אני יודע שהכמרים השתחוו רק כדי למצוא חן בעינינו, ואני מעריך שנהגתם בהתאם לאמונתכם".
תרגמתי את הדברים לרב הרשברג, והוא אמר לי, "עכשיו זו עת רצון. בקש ממנו שייתן לנו כמה דקות לדבר על הצרכים של יהודי איראן". אחרי שחזרתי באזניו על בקשת הרב הרשברג, פנה ח'ומייני אל בנו, אחמד, וביקש שייקבע לנו פגישה עמו ליום ראשון בצהריים בעיר קום, עיר הקודש שלהם שבה הוא התגורר.
באותה פגישה אכן העלינו מספר נושאים שנגעו לקהילה היהודית למשל, אנשי משמרות המהפכה נהגו להחרים טליתות וכל פריט שהופיע עליו מגן דוד בגלל הדמיון לדגל ישראל, והסברנו שאלו סמלים דתיים עתיקים הרבה יותר מדגל ישראל, והובטח לנו שלא ייטפלו עוד ליהודים בגללם. גם קיבלנו אישור מיוחד להשתמש ביין לטכסים דתיים – חופות, בריתות, קידוש והבדלה – למרות האיסור החמור על צריכת אלכוהול בחוקי האסלאם. באותם ימים הונהג עוצר לילי, ואסור היה לצאת מהבתים מתשע בלילה עד שש בבוקר. העלנו את הבעיה שבתקופת הסליחות היהודים משכימים קום לבית הכנסת, וקיבלנו ממנו אישור חריג מיוחד על כך.
בעקבות אותה פגישה נרקמו יחסי קרבה מיוחדים ביני לבין אחמד, בנו של ח'ומייני, ובזכות קשרים אצלי הצלחתי לפעול דברים שונים לטובת הקהילה היהודית. למשל, לפני פסח הצלחתי לקבל חמישים טון חיטה לאפיית מצות לחג הפסח עבור חמישים אלף היהודים שנותרו באיראן, וזאת בשעה שהיה מחסור בחיטה ואנשים עמדו בתור לחלוקת לחם. כמו כן סייעו לי הקשרים הללו לא פעם לשחרר יהודים שנעצרו על ידי כוחות הבאסיג' על לא עוול בכפם. כל זאת הודות לעידודו של הרבי לרב הרשברג לנסוע לאיראן כדי לבקר את השבויים!
*
הרב ידידיה ממשיך ומספר:
אחרי שיצאתי מאיראן והגעתי לניו יורק זכיתי גם לפגוש את הרבי מליובאוויטש. כשהרבי חלף על פנינו בבית המדרש, הציגו אותי בקצרה ובהמשך נאמר לי שהרבי מזמין אותי להיכנס אליו.
כשנכנסתי לא הצלחתי לעצור את פרץ הדמעות. "למה אתה בוכה?", שאל אותי הרבי, "הרי כתוב 'עבדו את השם בשמחה'".
"אלו דמעות של שמחה", עניתי.
הרבי התעניין לגבי יהודי איראן, ושאל כמה עוד נשארו שם, מה מעשיהם, האם הם רוצים לצאת, מה המצב שם מבחינה דתית והאם בתי הכנסת פעילים?
עניתי על שאלותיו, וביקשתי שיתפלל בעד יהודי איראן, הן אלה שנשארו שם ונמצאים בסכנה גשמית, והן אלה שיצאו ונמצאים בסכנה רוחנית.
סיפרתי לרבי על הסידור שתרגמתי לפרסית עם
בכל פעם שראיתי את פניו של הרבי, כמעט ואיבדתי את עשתונותיי מרוב התרגשות. באופן אישי הייתי עד לכמה וכמה סיפורי מופת שאירעו עם בני קהילתי, חולים שנרפאו ועקרות שנפקדו בברכתו.
אך יותר מכל הדהים אותנו הדו שיח עם אותו רשע האייתולה חומייני שהסכים לכל בקשותינו, היה זה ממש הפוך מהצפוי וברור לנו שההמתקה הזו התרחשה בכוחו של הרבי מליובאוויטש זי"ע ששיגר אלינו את הרב הרשברג.
> הופיע במגזין 'משפחה' בעקבות יום ההילולא ג' תמוז
מאפשרים לכם לקבל
