איך אמונה אמיתית מחזיקה לבבות שבורים \ תלמיד לשעבר
זכיתי להתוודע אליך, אבי, רק שבוע שעבר.
ישבנו יחד — אתה, הבן שלך, עוד כמה חברים קרובים ואני — סביב שולחן קטן ב־770, מתחת למרפסת של הרבי, בצד המזרחי. קידוש צנוע לכבוד הולדת בת לאחיין שלך, בקבוק בנדיקטין, חתיכות הרינג, סיפורים מהעבר וצחוקים.
סיפרתי לבן שלי, בן 15 שהיה איתי, שאתה אבי — הדמות והאגדה — ושגם על אחיך יוסי ז"ל אני זוכר לספר.
ביום ראשון בבוקר כבר ראיתי אותך שוב, מלא חיים. מנגן בחן וברגש בראלי המיוחד לכבוד יום הקדוש ג' תמוז. חליל הצד שלך שר, ואתה קופץ על הבמה, כולך שמחה וחיוך ורוח חסידית אמיתית.
ופחות משבוע אחר כך הלכת. בפתאומיות.
אבי היקר, החזרת את נשמתך הטהורה לבורא. הלב מסרב להאמין.
אני זוכר אותך כאילו זה היה אתמול — צוחק, חי, מלא חום, כולך בריאות וכוחות. דיברנו אז על הבן שלך, שנפטר לפני שנים. אמרת לי שכשמאמינים, לא שואלים שאלות. באותו רגע ראיתי איך אמונה אמיתית מחזיקה לבבות שבורים.
ועכשיו אני מנסה להיאחז באותן מילים שלך, כדי לעכל את לכתך. כדי להצליח להמשיך.
נתגעגע אליך מאוד, אבי. הלב כואב, אבל הנפש יודעת שאתה במקום טוב, במקום של אור, לצד נשמות צדיקים.
בנצי — תלמיד שלך מתפארת בחורים.
מאפשרים לכם לקבל
