לדמותם של תנאים בפרקי אבות: הרבי שהתענה למניעת החורבן
בהמשך לפרקים הקודמים שעלו בשבועות שעברו, בעזרת ה' בל"נ בקיץ הקרוב, נעלה כל שבוע פרק מרתק על דמות של תנא מפרקי האבות של אותו השבוע, סיפורים עליו בחז"ל וביאורי הרבי על אותו התנא. מתוך הספר 'תנאים ומשנתם' שבשלבי עריכה. והשבוע, פרק על התנא רבי צדוק שמוזכר בפרקי אבות פרק ד.
רבי צדוק התענה בכדי למנוע את החורבן, ולאחר החורבן נמנה על חברי הסנהדרין ביבנה יחד עם רבי יהושע ורבי אליעזר. וכפי שנראה לקמן.
תולדות חייו
לפני החורבן
רבי צדוק היה כהן בבית המקדש, ומצאנו ממנו כמה עדויות על תקופת בית המקדש, באחת מהן משמע שרמז על החורבן שמימש לבוא, כמסופר בגמרא יומא כג:
מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם (ומסביר רש"י שזה מדרגות אולם בהר הבית, שנבנה על ידי הורדוס), ואמר, אחינו בית ישראל שמעו, הרי הוא אומר (דברים כא, א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק (הצעיר שנדקר) ומצאו כשהוא מפרפר (עדיין גוסס), אמר הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים..
וכן במשנה מסכת פסחים פרק ו משנה ב מצינו עדות ממנו כיצד עשו קרבן פסח: אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא.
בגלל שראה שהחורבן הולך לבוא הוא החל להתענות ולהתפלל בכדי שהגזירה מלמעלה תבוטל, כמסופר בגמרא במסכת גיטין דף נו: רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית בכדי שלא תיחרב ירושלים. כשהיה אוכל דבר היו רואים זאת מבחוץ, וכשהוא הבריא הביאו לו תאנים מיובשות, היה מוצץ את מימיהם וזורק את התאנים עצמם.
וכשרבן יוחנן בן זכאי נפגש עם אספסיינוס קיסר לפני החורבן הוא ביקש ממנו שלוש בקשות, כמסופר בהמשך הגמרא שם:
אמר: תן לי יבנה וחכמיה, ושושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק, ומסביר רש"י שעקב התעניות התקצרו מעיו של רבי צדוק ולא היה יכול לבלוע אוכל. המהר"ל בנצח ישראל פרק ה' מסביר מדוע דווקא שלוש בקשות אלו, כי הם שלושת העמודים שלנו, יבנה וחכמיה זה עמוד התורה, רבי צדוק זה עמוד התפילה, שהרי הוא התפלל והתענה, ושושלת רבן גמליאל זה המלוכה ומנהיגות עם ישראל.
ממשיכה הגמרא, כיצד ריפואהו? ביום הראשון השקו אותו מים שהשרו בהם סובין. ביום השני מים שהשרו בהם סובין וקמח, ביום השלישי מים עם קמח וכך לאט לאט עד שמעיו התרווחו קצת קצת.
ובמדרש איכה רבה פרק א לא, מוסיפים פרטים נוספים על סיפור זה:
אספסיינוס קיסר אמר לרבן יוחנן בן זכאי שבא אליו עם תלמידיו, אם יש לך איזה אוהב או קרוב, לך ותוציא אותו מהעיר. שלח את רבי אליעזר ואת רבי יהושע להביא את רבי צדוק.
הלכו ומצאו אותו בשער העיר, כשהביאו אותו קם מלפניו רבן יוחנן, אמר לו אספסיינוס קיסר, מפני כזה זקן מאוס אתה קם? אמר לו רבן יוחנן, בחייך, אם היה עוד אחד כמוהו בירושלים, והיה עמך צבא כפול מהצבא שיש לך עכשיו, לא היית יכול לכבוש את העיר.
שאל אותו ומה כוחו? אמר לו, כשהוא אוכל תאנה אחת, הוא לומד בכוח זה מאה פרקים! אמר לו ולמה הוא ככה חלוש וחשוך? אמר לו זה מרוב הצומות והתעניות. שלח לו רופאים, והיו מאכילים אותו מעט מעט, ומשקים אותו מעט מעט עד שחזר גופו עליו.
לאחר החורבן
צערו הגדול לאחר החורבן משתקף לנו בשני סיפורים המופיעים במדרש:
כמסופר בסדר אליהו רבה כח:
פעם אחת נכנס ר' צדוק לבית המקדש וראה את בית המקדש חרב. אמר: אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך וישבת ושלוות ושקטת? מיד נתנמנם ר' צדוק, וראה את הקב"ה שעומד בהספד, ומלאכי שרת מספידין אחריו, ואומר: הוי אמנה ירושלים.
ופסיקתא רבתי פרשה כט:
מעשה במרים בתו של נקדימון, שהיתה שומרת יבם ובאתה אצל רבי צדוק ופסק לה מכ"ה ליטרות של כסף לקופות בשמים למזונותיה וסאתים יין לתבשילה בכל שבת ושבת, אמרה לו כך תפסקו לבנותיכם, וכשהגיע הרעב נשר שערה מן הרעב, וראה אותה רבי צדוק שהיתה מסבבת עם אביה בשוק, אמר היא אותה מרים שפסקת לה כך וכך בשבת וקיללה אתכם, אמר רבי צדוק יבא עלי אם לא ראיתיה מלקטת סובין של שעורים מתוך גללי בהמה, וקראתי עליה הפסוק הזה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן. – בצער.
כבוד הסנהדרין
לאחר החורבן היה גר בצפון הארץ והיה נמנה על חברי הסנהדרין. הסנהדרין היו מתאספים כמה פעמים בשנה בעיר יבנה וקובעים תקנות והלכות. מצינו בכמה וכמה משניות וגמרות סיפורים על תקופה זו.
רבן גמליאל והחכמים היו מכבדים אותו בכבוד גדול. כפי שמסופר בירושלמי סנהדרין ח ב:
אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה היה אבא ואחיו יושבין מימינו וזקנים משמאלו מפני כבוד הזקן. (וראה בפירוש הרבי על הגדה של פסח, סדר הישיבה על פי הגמרא בברכות דף מו, הגדול באמצע, שני לו למעלה ממנו, אם כן זה שהוא יושב מימינו זה מראה שהוא השני בכבוד לאחר הנשיא).
הוא היה יוצא ובא בבית הנשיא, כפי שהעיד בנו התנא רבי אלעזר בן צדוק:
פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מכבדין בית המיטות ביום טוב, אלא מכבדין אותן מערב יום טוב, ופורסין עליהן סדינין, למחר כשאורחין נכנסין מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מתכבד מאליו.
וכן בירושלמי ביצה יב ב מצינו שסעד עם הנשיא את סעודת החג: של בית רבן גמליאל היו שוחקין את הפילפלין ברחים שלהן, א"ר אלעזר בן רבי צדוק פעם אחת אכל אבא אצל רבן גמליאל והביאו לפניו אינגרין ובתוכן פילפלין שחוקים, כיון שטעמן משך ידו מהם, אמר לו אל תחושו להם מערב יום טוב הם שחוקין, ויעשה רבי צדוק כשוגג אצל רבן גמליאל ויאכל, אלא שלא להתיר מלאכה על ידי ר"ג.
הנהגה נוספת בקשר לשני הנשיאים מצינו ממנו
במסכת סוכה, פרק ב משנה ה:
מַּעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁתֵּי כּוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מָיִם, וְאָמְרוּ, הַעֲלוּם לַסֻּכָּה. וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אֹכֶל פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, נְטָלוֹ בְּמַפָּה, וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסֻּכָּה, וְלֹא בֵּרֵךְ אַחֲרָיו.
עם חבריו בסנהדרין
במסכת קידושין דף לב מסופר על חתונה של בן רבן גמליאל שרבי צדוק השתתף שם עם חבריו:
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו. אמר לו רבי אליעזר מה זה יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל (ברבי) עומד ומשקה עלינו? אמר לו מצינו גדול ממנו ששמש, אברהם גדול הדור היה וכתוב בו (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם ושמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?
אמר להם רבי צדוק, עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?
את אותה סברא של רבי צדוק מצינו גם במשנה מסכת נדרים תחילת פרק תשיעי, לגבי דין פתיחת הנדרים, שמוצאים פתח בשביל להתיר:
רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו (שזה יבייש אותם ויעשה להם צער) וחכמים אוסרין אמר רבי צדוק עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום (שזה יעשה צער להקדוש ברוך הוא).
מעשה נוסף שהיה לרבי צדוק עם חבריו, הוא אחד משלושת המקרים שהביאו להורדתו הזמנית של רבן גמליאל מהנשיאות כפי שמספרת הגמרא במסכת בכורות דף לו:
רבי צדוק שהיה כהן, היה לו בכור, נתן לו לאכול שעורים מתוך סלים קלועים מנצרים. תוך כדי אכילתו, נקרעה שפתו מהנצרים החדים, והבכור נעשה לבעל מום.
וכאן יש שאלה האם הבכור יהיה מותר כי כעת הוא בעל מום, או בגלל שגזרו חכמים על מומי הבכור בכדי שלא יטילו מום בכוונה, אף כאן יהיה אסור, על אף שאנחנו מאמינים לו שהוא לא הטיל מום בכוונה.
בא רבי צדוק לפני רבי יהושע, ושאל אותו, האם עשינו חלוקה בין כהן השומר מצוות המכונה חבר, לבין כהן עם הארץ? ענה לו רבי יהושע – כן, ולכן לך מותר כי אתה נאמן.
בא רבי צדוק לפני רבן גמליאל, שאל אותו האם חילקנו בין חבר לבין עם הארץ, אמר לו לא. אמר לו רבי צדוק, והרי רבי יהושע אמר לי כן! אמר לו המתן עד שיעלו בעלי תריסין (תלמידי החכמים שמתנצחים בהלכה) לבית המדרש.
כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל, כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע לא. אמר לו רבן גמליאל, והלא משמך אמרו לי הן. יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, היאך אעשה? אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת. עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי.
והיה רבן גמליאל עומד ודורש, ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן עמוד ועמד.
קדושתו
במסכת קידושין דף מ מסופר על קדושתו של רבי צדוק:
גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, כגון רבי צדוק וחביריו. ר' צדוק תבעה אותו אותה שרה לדבר עבירה, ולא היה אפשר לסרב לה בגלוי מפני סכנת הריגה. אמר לה חלש אני ולא מצאתי משהו שאוכל לאכול. אמרה לו יש לי דבר טמא לאכילה. אמר לה מה זה משנה? מי שעושה כזאת עבירה אוכל כזה דבר.
היא שמה את הדבר הטמא להיצלות באש. הלך רבי צדוק והתיישב ליד התנור, שאלה אותו מה זה? אמר לה מי שעושה כזאת עבירה נופל בכזאת אש (הגיהנום), אמרה לו, אם הייתי יודעת שזה כה חמור, לא הייתי משדלת אותך כלל.
כתלמיד בית שמאי שנהג כבית הלל
מסופר בגמרא יבמות דף טו:
א"ר אלעזר בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה במלח בשני בצורת, באתי והודעתי את אבא, אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לו, ראה אותן שהן לחין אמר לי אין אני אוכל זיתים. באתי והודעתי את אבא, אמר לי לך ואמור לו חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים, ותנן חבית של זיתים מגולגלים, בית שמאי אומרים אין צריכה לנקב, ובית הלל אומרים צריכה לנקב ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. ואע"פ שתלמיד שמאי, היה כל מעשיו לא עשה אלא כדברי ב"ה.
משפחתו
בנו הוא התנא רבי אלעזר ברבי צדוק שמוזכר הרבה במשניות ובגמרות בעדויות על תקופת הבית ועוד.
פטירתו:
מסופר במסכת שמחות פרק יב הלכה ט:
אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק, כך אמר לי אבא בשעת מיתתו, בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו, נכנס יוחנן וליקטן, ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן, ונתתי עליהן ספירין יבישין; כשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.
משנתו
בפרקי אבות פרק ד משנה ה:
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אל תפרוש מן הציבור ואל תעש עצמך כעורכי הדינין, ואל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחתוך בה. וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא חלף, הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.
ביאורי הרבי
בשיחת מוצאי שבת פרשת קורח, ג' תמוז תשל"ח הרבי ביאר על משנתו של רבי צדוק, שבא להזהיר שלא יהיה היפך כבוד התורה.
ובהקדם הכלל הידוע בשיחות הרבי על פרקי אבות, שהם מילי דחסידותא, ולא באים להזהיר על דברים שאסורים על פי דין, אלא רק על תוספות והנהגות שהאדם מחמיר על עצמו בגלל מדת חסידות.
ולכן במשנה זו, אין הכוונה לא לעשות את התורה מקור לגדולה או לפרנסה באופנים שאסורים על פי התורה, אלא הזהרתו, שגם בדברים שמותרים על פי שולחן ערוך, בכל זאת על האדם להחמיר על עצמו ולא יעשה את התורה כעטרה סביב לראש, שאפילו שהעטרה היא מעל הראש, בכל זאת, אם המטרה היא "להתגדל בה", זה היפך הכבוד של התורה.
ואותו הדבר "קרדום לחתוך בה", שיהיה מזה פרנסה, אפילו שזה מותר על פי שולחן ערוך, בכל זאת כדאי להחמיר בזה כי זה היפך כבוד התורה.
עד כאן השיחה. ואולי יש לומר, שזה מתאים לשיטתו בשני הסיפורים שהובאו לעיל על רבי צדוק, שדאג מכבוד השמים שאולי נזנח (בחתונת בן רבן גמליאל ובפתח לנזיר), ועל דרך זה כאן, על אף שזה מותר, דאגתו הוא מכבוד התורה, ואין זה כבוד התורה.
בפרקים הבאים בעזרת ה', דור חדש – דורו של רבי עקיבא.
מאפשרים לכם לקבל
