"אוי רבי! ראטעווט!" - זעקתי במכתב; אחרי שעתיים נושעתי
הטור הנוכחי המתפרסם בסוף שבוע זה נושק ליום הגדול והקדוש ג' תמוז, ואני בבחינת "יראתי בפצותי שיח להשחיל קומי לחלות פני נורא ודחיל".
הרי אי אפשר להשוות טור של יום רגיל לטור שיש לכתוב אותו בהקשר של ג' תמוז, יום שמעורר אצלנו געגועים עזים לרבנו הקדוש. ואנכי הקטן מתחבט על גבול המתייסר מה אני הולך לכתוב היום. אולי איזה סיפור מפוצץ על רוח קדשו של הרבי, אולי איזו תגלית חדשה שלא ראתה אור מעולם.
ואולי דוקא טור רגיל ושגרתי הדומה לכל המאות שקדמו לו, כי גם אצל הרבי ראינו את ה"שויתי לנגדי תמיד", היתה אצל הרבי בחינה מסויימת שגם ביומי דפגרא הגדולים הרבי היה נכנס להתוועדות ופותח אותה בשיחות רגילות וההנהגה היתה בבחינת 'לא ישבותו', לא היה איזה סממן חיצוני בולט שישקף את ההתרגשות הפנימית ואת הבערה הסמויה לרגל מאורע מרגש, כזה או אחר.
ולאחר מחשבות כאלו ואחרות אאזור אומץ ואכתוב בטור זה כמה מלים קצרות על אירוע קטן אבל משמעותי שבו חשתי את הרבי יותר מאי פעם. כי כל ה'ג' תמוז' הוא הרי להרגיש את הרבי, להדק את הקשר הפנימי גם בחלוף יותר משלושים שנה מאז נוצר התאריך הזה.
*
זה קרה לא לפני זמן רב. באחד הימים נפלה עלי צרה צרורה שלא ידעתי איך להחלץ ממנה וככל שניסיתי לפתור אותה רק התחפרתי בה יותר ויותר. מיום ליום המצב החמיר ולא ידעתי את נפשי. כמובן שכתבתי על כך לרבי וביקשתי את ברכתו הק'.
בבוקר בהיר בהולכי ברחוב הראשי של אילת קיבלתי שיחת טלפון נוראה שבישרה לי על החמרה קיצונית בבעיה האמורה ואני חשתי כיצד אני נופל לבור עמוק ממנו כנראה לא אוכל לצאת. לרגע איבדתי את עשתונותיי ואת שיווי משקלי.
לעולם לא אשכח את הרגע הנורא והמפחיד הזה. גם היום כשאני עובר ברחוב באותה נקודה שבה עמדתי ברגע ההוא אני מתחלחל שוב ושוב ונזכר בהודעה שהכתה בי לא כרעם ביום בהיר אלא כברק ביום סגרירי.
מיהרתי לביתי וחגרתי את מותניי באבנטי והתיישבתי לכתוב לרבי ולזעוק לישועה. נזכרתי בסיפור שר' מענדל היה מספר לנו בהתוועדויות, על אותו חסיד שהפריץ זרק אותו לבור ורק לאחר זמן ארוך פדו אותו חבריו. כשהגיע לרבי שאל אותו: "רבי, מדוע לא הוצאתם אותי מן הבור"? והרבי ענה לו "מדוע לא זעקת "אוי רבי"?! חיכיתי ל"אוי" שלך והייתי מוציא אותך משם".
כתבתי פ"נ לרבי לעורר עלי רחמים, הודעתי על ההודעה שקיבלתי על ההחמרה ולאחריה כתבתי שורה אחת בלבד:
"אוי רבי! ראטעווט!"
וחתמתי את שמי ושם אמי.
הרגשתי כל כך גרוע שאני פונה לרבי בלשון שלא מתאימה לחסיד ובניסוח כל כך לא מוצלח אבל המצוקה גברה על הכל ושלושת מלים אלו היו המלים היחידות שהצלחתי להביע ולפלוט מקולמוסי.
*
שעתיים לאחר מכן קיבלתי הודעה המבשרת על תפנית של 180 מעלות בענין והחלק הנורא מכל שממנו כל כך חששתי נעלם באופן פלאי. לא שהבעיה נפתרה ונעלמה. היא עדיין קיימת אבל ניתן להתמודד עמה בע"ה עד שתגיע לסיומה. אבל החלק הנוראי שהפיל אותי נמצא כבר מאחוריי.
לא יודע אם אי פעם חשתי כל כך מקרוב את ה"טרם יקראו ואני אענה" ואת "ואזניו אל שוועתם". אבן במשקל טון נגולה מעל ליבי וחזרתי לעצמי.
*
לאחר בקשת סליחת קוראיי הנאמנים הצועדים עמי לאורך 293 טורים, על כך שאינני מפרט במה דברים אמורים ובטח גורם לכם להסתקרן ואני שומע את חלקכם מגיב ואומר: "אם אתה לא יכול לספר את הסיפור במלואו ולחשוף את פרטיו, עדיף שלא תעלה אותו על הכתב כלל".
נכון אתם צודקים, אבל ראשית כל אדם לא נוהג לשתף את הסובבים אותו בענינים אישיים ושנית, גם אם הייתי מספר לכם את עומק הצרה ולעומתה את עומק הישועה הייתם מפטירים בלעג קל, בטח הוא מגזים ומוסיף נופך משלו לצבוע את סיפורו בצבעים עזים מעל ומעבר.
למרות הכל, אני מרגיש צורך לשתף את התחושה הנפלאה והמרוממת הזו אז "ער איז דא", ולא יטוש הרבי את צאן מרעיתו והוא נמצא אתנו ודואג לנו יותר מאשר ישא האומן את היונק.
כל אדם חווה בחייו רגעים לא פשוטים, גם על אחיי ורעיי השלוחים הרגעים הקשים לא פוסחים ולפעמים נראה שהשמיים נופלים על הארץ ואין אור בקצה המנהרה. אל דאגה! יש לנו רבי. יש לנו אבא טוב וכשאנו צריכים אותו מאוד הוא נמצא שם בשבילנו.
ועם כל זה נאחל לעצמנו בסמיכות ליום ג' תמוז שנזכה לראותו בקרוב בעיני בשר ממש נאו, עומד על גג בית המקדש ומכריז: "ענוים הגיע זמן גאולתכם".
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: menorabadarom@gmail.com ובווצאפ 2711532-052
מאפשרים לכם לקבל
