כששיעור הרמב"ם ליווה את הליך התביעה - בגלל תמונה שפורסמה
מעשה בא' מטובי האברכים שבכרם חב"ד, בר אוריין וירא שמים, שלאחר שסיים את חוק לימודיו בכולל שנתיים לאחר הנישואין חיפש פרנסה לביתו ומשמים הציעו לו להתגייס לצבא למסלול יחודי שיוכל בד בבד עם עבודת הצבא גם למלא את כל חובותיו בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור. האברך דנן שאל את המשפיע שלו והוא אישר לו את ההצעה האמורה מאחר והוא לן בביתו מידי ערב.
מלבד עבודתו בצבא הוא גם מנצל את היותו שם להפצת היהדות והמעיינות בעיקר לקראת מועדי השנה ועם הזמן הוא התחבב על כל צוות חבריו ומפקדיו לפרוייקט עליו הם עמלים.
לפני כשנה, בא' הימים כאשר הגיע בבוקר למשרדו פגש אותו א' הקצינים במקום ואמר לו: "יש לך ד"ש מעצמך, היום אתה מופיע בעיתון הארצי במדינה". "למה כוונתך?" שואל אותו האברך. והקצין מספר לו שיש כתבה גדולה בא' העיתונים המפורסמים בארץ נגד החרדים שאינם מתגייסים לצבא תחת הכותרת "הרחבת מעגל המשרתים החרדים תצמצם פגיעה במשק" וכדי לעטר את הכתבה צירפו תמונה של תלמידי ישיבות לומדים בישיבה ורואים אותך באותה תמונה כתלמיד בישיבה בה למדת לפני כמה שנים.
באותה כתבה, שנכתבה במדור כלכלי, נכתב כי אי גיוס החרדים מהווה נטל כספי על קופת המדינה עקב הארכת שרות המילואים לחיילי ישראל והעדרותם מהמשק.
באותו רגע האברך רתח מזעם על כך שמשתמשים בתמונה שלו בכתבה כדי לנגח את החרדים שאינם מתגייסים לצבא בעוד שדוקא הוא הדוגמה ההפוכה לכך. הוא גם למד בישיבות כל ימי בחרותו ועתה הוא עושה חיל בצבא.
בליבו החליט שהוא יגיש תביעה משפטית נגד העיתון שיתנצלו וכן ידרוש מהם תשלום הוגן בתביעת דיבה. עם חלוף השעות הוא נרגע וחשב שאולי כדאי להעביר דף ולשכוח מכל הענין. הוא גם חשב שהתביעה תדרוש ממנו זמן רב ותבזבז לו אנרגיות ותעצומות נפש ומה לו ולכל הענין שידרוש ממנו לסייר בין כותלי בית המשפט לדיונים וכו'.
הוא המשיך להתלבט מה עליו לעשות עד שהחל ללמוד את הרמב"ם היומי של אותו יום:
מדובר בהלכות תלמוד תורה הלכה ו': "אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נידוי ומנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ"מ ונותנין אותה לחכם והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה מנדין אותו בית דין והם מתירים אותו כשיחזור בתשובה אבל אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה שנדוהו בשבילו וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה את החכם".
הרמב"ם היומי אותו מקפיד האברך ללמוד מידי יום הוא לא רק לימוד גרידא כי אם מורה נבוכים ממש. הוא מבין שכיון שבהשגחה פרטית לומדים היום את נושא ביזוי התורה ואת העונש המשיתים על אלו המלגלגים הוא החליט שהוא חייב לגשת לתביעה. מכאן הדרך לעורך הדין הקרוב אליו היתה קצרה.
הוא גלגל לפני העורך דין את השתלשלות הענינים וביקש ממנו להגיש תביעה מפורטת ומורחבת נגד העיתון ולדרוש מהם את ה"ליטרא זהב" אותו מזכיר הרמב"ם בהלכה זו.
חיזוק לתביעתו הוא קיבל ממ"ש הרמב"ם שם בפרק ז' הלכה י"ג: "דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".
אם כן, מדברי הרמב"ם ברור שכיון שהבזיון ללימוד התורה נעשה בפהרסיה לעיני מאות אלפי קוראים אסור לו למחול על כבוד התורה והוא התאמץ בכל כוחו ואונו להגיש את התביעה נגד העיתון.
לא אלאה אתכם בכל פרטי התביעה המדוברת שכללה גם תביעת דיבה, גם פגיעה בפרטיות וגם הוכחת נזק. עורך הדין הממולח מצא עדים שיבואו ויעידו פרטים חשובים בתביעה זו והכין אותה לפרטי פרטים כמתבקש, אלא שמיד כאשר שלח את מכתבו הראשון למערכת העיתון הם הבינו שהם יפסידו במשפט והם הביעו את רצונם מיד להגיע לפשרה ולהתנצל בדרך כזו או אחרת. גם בבית המשפט הציעו לצדדים לגשת לגישור ולמצוא הסדר לתביעה.
להנהלת העיתון הוצע לבוא ולהתדיין בבית דין רבני הנוהג על פי תורה אך הם טענו כי חוקית הם יכולים להתדיין רק בבית הדין לעבודה כפי הרשום אצלם.
כאשר התיישבו הצדדים להתפשר ביניהם על הסכום אותו ישלם העיתון לאברך, אמר לו עורך הדין שלו כי לדעתו אסור לו להתפשר ועליו ללכת עם התביעה עד הסוף שכן הסיכוי שלו לזכות במלוא הסכום הוא גדול מאוד וכמעט בטוח.
עכשיו האברך מתלבט כדת מה לעשות האם להתפשר עמם או להמשיך בתביעה ולומר כולה שלי?
גם כאן הגיע הרמב"ם מורה הנבוכים וחסך את ההתלבטות. באותו יום למדו ברמב"ם את ההלכה הבאה בהלכות סנהדרין בפרק כ"ב הלכה ד': "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה בדין אתם רוצים או בפשרה אם רצו בפשרה עושין ביניהן פשרה וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם אי זהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו איזהו משפט שיש עמו צדקה הוי אומר זהו ביצוע והיא הפשרה".
מרגע זה ואילך היה ברור שהולכים על פשרה והדברים המשיכו להתגלגל עד לימים אלה בהם נחתמה הפשרה והסכם הגישור שבו סוכם שיועברו לחשבונו של האברך סכום מאוד מכובד בן חמש ספרות וכמו כן העיתון מתחייב לפרסם כתבה אוהדת על החרדים המשרתים בצבא ותורמים תרומה מכובדת להגנת העם היושב בציון.
אותו אברך סיפר לי כי כאשר ניסה לברר מה ערכו של ה"ליטרא זהב" בימינו שקונסים בו את המבזה תלמידי חכמים והתברר לו כי הסכום שהוא מקבל שוה ערך לסכום הליטרא.
מנין היה למערכת העיתון הגדול את תמונת התמימים הלומדים בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד? היה זה כאשר עיתונאים מסין הגיעו לכפר חב"ד וביקשו לראות מקרוב ולצלם את התלמידים היהודים עליהם הם שמעו שהם חכמים גדולים ביותר. הרב מנחם ברוד הביא אותם לישיבה בכפר חב"ד באישורו של הגר"י כץ ע"ה שהתלהב להכניס להיכל הישיבה את אותם סינים שיפיצו בעולם את לימוד התורה של בני ישראל.
ואכן התמונות שלהם התפרסמו וניתנו חינם לכל דורש ומשם הגיעו גם למערכות העיתונים הישראלים.
התנהלותו של האברך דנן מלמדת אותנו עד כמה לימוד הרמב"ם צריך להיות חלק מחיינו ולמצוא בהלכותיו הכוונה עליונה לכל צעד ושעל בהתנהלותנו, דבר המביא לברכת ה' ולמילוי משאלותינו לטובה.
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: menorabadarom@gmail.com ובווצאפ 2711532-052
מאפשרים לכם לקבל
