מאת א' מלמד

אני מתגורר באחת הערים המקורבות למוסקבה ומשמש בתפקיד מלמד לילדי השלוחים במקום מגורי. הקור ששורר במקום מגורי בימים אלו, חודר לעצמות והוא עומד על 28-. זהו אומנם לא החורף שלי ברוסיה אך זהו החורף הראשון בתפקידי כמורה של כתה א' בעיר.

היום, כשעשיתי את דרכי לכיתה, כמו בכל יום, הבטתי על הרחוב שהיה ריק. אף-אחד לא יצא בשעות בוקר מוקדמות לרחוב, מפני הקור העז. מרחוק אני רואה את תלמידי הכיתה שלי - ילדי השלוחים היקרים - שמתחילים להגיע טיפין-טיפין מבתיהם... כשלכל אחד מצטרף משקל נוסף בדמות מעילים, סוודרים וכובעים... 

כשהגיעו לכיתה, התיישבו הילדים על-יד התנור וניסו להפשיר מעט את גופם הקפוא ולאחר-מכן ניגשנו ללימוד התורה היומי. ברגעים אלו חשבתי לעצמי: כשאני רואה אותם, אני נזכר בסיפורי-חסידים המספרים על ילדי החסידים שלמדו תורה בתקופת הקומוניסטים, למרות הקור העז והנה, גם כעת, לומדים ילדי השלוחים בתנאי-קור אבל הם לא מוותרים...

כשחשבתי על מסירות-הנפש של ילדי השלוחים המקבלים כוחם מהרבי, המשלח, התעוררתי מהרהורי ואמרתי להם: "אשריכם שזכיתם להיות שלוחים של הרבי, אשריכם שזכיתם לכזו מסירות-נפש".

גם לכם יש מחשבה חסידית, דעה, הרהור? שלחו למייל האדום