מערכת COL | יום י"ט טבת ה׳תשס״ו 19.01.2006

הצעת הרבי שהתקבלה כעבור 16 שנה...

כשמיכאל זרחין הגיע לכיתה א', הוא לא הבין מה רואים חבריו באותיות. הילד הנבון והמקובל לא ידע לקרוא עד גיל 17, ורק בזכות טיפול ממושך בארה"ב הוא מסוגל כיום להוציא-לאור את סיפור חייו. ספר שהרבי הציע לו לכתוב לפני 16 שנה ולהקים מכון לטיפול בדיסלקציה שנקרא חב"ד, ולא במקרהלהמשך הכתבה
הצעת הרבי שהתקבלה כעבור 16 שנה...
"חכמה, בינה ודעת". מיכאל זרחין
מאת עפרה לקס, 'בשבע'

כשהיה בן 16 לא ידע מיכאל זרחין צורה של אות, שלא לדבר על קריאת כתבה בעיתון. היום, כשהוא בן 52, הוא לא רק מתראיין לעיתונים, אלא גם חובק ספר שכתב על חייו. וזה לא ניצחונו היחיד. זרחין, שהוגדר כדיסלקטי כשאף אחד עוד לא ידע מה זה, הקים מכון שבו הוא מטפל בילדים ובמבוגרים שסובלים מדיסלקציה. דרך הטיפול שלו נבנתה על בסיס השיטה שבה הוא למד, לפני למעלה מ-30 שנה, והוא מאמין שאפשר להתגבר על הדיסלקציה ולצאת ממנה לגמרי. הוא הרי ההוכחה החיה לכך.

ואם למישהו היה חסר עוד קצת פלפל לסיפור, אפשר להוסיף את העובדה שזרחין חזר בתשובה אל חיקה החמים של החסידות – השטח היהודי שמרבה לעסוק ברזי האותיות והמילים דווקא.

ילד דיסלקטי בשנות ה-50

"פחדתי נורא ללכת לספרייה. כתליה היו עמוסים באותם ספרים, מאות ואלפי ספרים, שבגללם אני, מיכאל, נחשבתי נער עני – עני מדעת. זעם רב עלה והציף את מוחי כלבה רותחת. רציתי לקרוע את כל הספרים. שלא יהיו ספרים. אך בה בעת רציתי גם למצוא דרך להכירם, להיות חבר וקרוב אליהם..."

(מתוך 'השליחות שמעבר למילים' מאת מיכאל זרחין).

מתי ידעת שאתה שונה?

"אף פעם לא הייתי רגיל", הוא צוחק. "אני זוכר שההתפתחות בדיבור שלי היתה מאוחרת. ברחתי מהגן ולא אהבתי אותו. כשילדים התחילו להבין אותיות זה עיצבן אותי, כי לא הבנתי במה מדובר. אבל החוויה הדרסטית הראשונה היתה ביום הראשון או השני של כיתה א'. המורה אמרה לכל ילד לגשת ללוח ולצייר א' או ב', מה שהוא יודע. אני ניגשתי, לקחתי את הגיר, זרקתי אותו וברחתי. לא חזרתי לבית ספר".

לאחר כמה חודשים הבינה אמו של זרחין כי הוא איננו מתאים לבית הספר, ושכרה עבורו מורה פרטית שתשחק איתו מדי בוקר. משפחת זרחין, משפחת תעשיינים אמידה, לא חסכה בכל מה שקשור למציאת פתרון לבנה, השני מתוך שלושה. "היינו משפחה נורמלית ורגילה. זה שלא ידעתי לקרוא זה לא משהו שידברו עליו בארוחת ערב", הוא אומר. ובכל זאת, בישראל של סוף שנות ה-50 לא היה פסיכיאטר, פסיכולוג או נוירולוג שלא זכה לביקור ותשאול של אמי זרחין, אמו של מיכאל.

כשמלאו לזרחין 6 שנים לקחה אותו אמו למומחה בעל שם ללקויות למידה באנגליה, בשם ד"ר אוניל. אצל המומחה מן הממלכה המאוחדת הם שמעו לראשונה את המושג 'דיסלקציה': "על-פי המחקרים האחרונים אין כל דרך לפתור לקות כזו", אמר להם אוניל, "אך ייתכן שיהיה אפשר לטפל בה בעתיד הלא רחוק".

כך חזרו ארצה מיכאל ואמו, מסופקים אם כדאי להם לשמוח או לאו. את הבעיה של הבן זיהו, פתרון אין. זרחין, שהוריו החליטו כי אינו יכול להמשיך ולצוף בלי מסגרת ראויה, נשלח ללמוד בבית ספר בגבעת חיים, חוויה קשה ובלתי נשכחת עברו.

"זה היה מקום נורא, כיוון שזה היה בית ספר לילדים עם בעיות התנהגותיות, ולא פעם קיבלתי מהם מכות". זרחין, ששנא ללכת למקום הזה, שבו לא היתה לו חברה ראויה ולא אתגרים שכליים, נאלץ לבקר בו במשך כמה שנים.

מי ש'הציל' אותו מבית הספר הזה היה דווקא המנהל, שזימן יום אחד את אמו של זרחין והודיע לה כי אין לבנה מה לחפש בבית הספר: "מיכאל בנך לא ידע לעולם קרוא וכתוב". זרחין שמח שסוף סוף נפטר מבית הספר, אך מנגד ידע ששוב אין לו מסגרת לשהות בה, וכי הוריו אינם מוצאים מנוח בגללו.

אבל אמו של זרחין, שאגב ניסתה להרביץ קצת ענווה במנהל בית הספר ואמרה לו שקביעתו נחרצת מדי, לא התייאשה. הפעם היא ניסתה בית ספר רגיל עם מורה פרטית, שליוותה את בנה בבית הספר וגם אחר-הצהרים. מבחינתו של זרחין, השנים ב'יהודה הלוי' היו זכורות לטוב.

הוא קם ממקומו וניגש לארון הספרים. "את חייבת לראות את זה", הוא אומר ומציג ספר שקנו לו חברי כיתתו לבר המצווה, בזמן שהוא לא ידע לקרוא כלל. "אף אחד לא ידע. ה' עשה איתי חסד ויכולתי להסתיר את כל הדבר הזה. לו זה היה מתגלה היו חושבים שאני פשוט מפגר. היום יודעים שבין הבעיה הזאת לבין יכולת שכלית המרחק גדול ביותר, אבל אז זה היה אחרת".

זרחין נאלץ לחיות בשני עולמות. המציאות שבה הוא יודע שהוא אחר, שהוא שונה מכולם, שאינו יודע לקרוא ולכתוב ואינו קולט את תורת המספרים מצד אחד, ומנגד המציאות של הסביבה, שבה הוא נחשב לילד מקובל ואהוב, ספורטאי מצטיין ובעל חוש הומור שלא נעלם בחלוף השנים.

הצלחה באמריקה

שלוש השנים היפות בבית הספר בתל אביב עמדו לפני סיום. לקראת סוף כיתה ח' היתה השאלה לאן ימשיכו החבר'ה משהו לדון ולדוש בו. לזרחין היה ברור כי לא ילך ל'תיכון חדש', וגם לא ל'אלינאס'. גם כאן היה צריך להסתיר את העובדה שאין לו סיכוי להתקבל לתיכונים היוקרתיים, וגם לא לאלה שנחשבים 'דרגה ב''. לאחר לבטים רבים החליטו הוא ואמו כי ילך לתיכון האקסטרני 'אנקורי', שאז שימש מסגרת לנפלטים. כשנאלץ זרחין לגלות לחבריו לאן הוא עומד ללכת, הוא קיווה שהם יקנו את התירוץ הקלוש שלו שנמאס לו ממסגרות קונבנציונליות. והם קנו, לפליאתו ולשמחתו.

כל אותה תקופה לא הפסיקה אמו של זרחין לחפש מזור לבנה. לאוזניה גונבו שמועות שבארצות הברית יש מטפל שיכול לעשות נפלאות בתחום הדיסלקציה, והיא החליטה לקחת את בנה לטיפול אצלו. כל המשפחה התארגנה לשהות בלתי מוגבלת של האם ובנה בארצו של הדוד סם, וכך היה. בגיל 16 פגש זרחין את ד"ר סטנלי אבלמן, ששינה את חייו.

מנין שאבה אמך את הכוחות והמרץ?

"זו שאלה שגם אני הרבה פעמים שואל את עצמי, אבל אני חושב שפה טמונה התשובה", הוא אומר ומציג תמונה שלו מגיל 5-4: "ילד כזה נחמד שיש לו קשיים, שהוא לא מדבר ולא מתנהג לפי הנורמה, אפשר להשלים עם זה ואפשר להגיד שזה לא ייתכן ושצריך לעזור לו".

אפשר ללכת לכמה מומחים בתחום, אך באיזשהו שלב אומרים די. אין תרופה אז לא.

"אני חושב שזה משהו באינטואיציה הנשית. אמא שלי הרגישה שלא צריכים להשלים עם מצב נתון, ומשהו פנימי לא נתן לה מנוח. היא חשבה שלא ייתכן שיהיה לה ילד שלא ידע לקרוא ולכתוב".
לפעמים צריך להשלים עם נכויות.

"היא לא הסתכלה על זה אף פעם כנכות. היא הסתכלה על זה כמקום של עוצמה. היא ראתה שבדברים אחרים אני טוב מכל ילד אחר, וההתנגשות הזאת לא הסתדרה לה. חוץ מזה, יש אהבה של אם שאומרת: 'אני צריכה לעשות הכל בשביל הילד שלי'.

"נוסף לאלה היה גם חוסר ההשלמה שלי בתור ילד. זה לא שאמרתי 'או-קיי, אני לא יודע לקרוא'. אין דבר כזה. כל הזמן שאלתי 'למה אני לא יודע לקרוא?' 'למה אני לא יודע לכתוב?'. כשהגעתי לארצות הברית, בגיל 16, הדבר הראשון שעשיתי אצל פרופסור סטנלי אבלמן היה לרקוע ברגל ולומר לו בנחישות: 'You make me read!'. הרגשתי שאם אני לא יודע לקרוא אני לא בן אדם".

את כוח הרצון הזה מנסה זרחין להעביר למטופליו היום. בלי הכוח הזה, הוא אומר, ילד לא יוכל להתגבר על הלקות שלו. "התפקיד שלי הוא לגרום לילד לרצות. לא זכור לי מקרה שלא הצלחתי בנקודה הזאת, כי פה אני משתמש בנשק ייחודי מאוד, והוא הסיפור האישי שלי. אני אומר לילד: 'תראה, אני בגיל 17 למדתי לקרוא ולכתוב. אתה רק בן 10 ואתה לא יודע – יש לך את כל החיים לפניך'. וזה עובד".

עסקים וחינוך

זרחין ואמו שהו בארצות הברית במשך חצי שנה, שבמהלכה טיפל בזרחין ד"ר אבלמן. בסופה של התקופה ידע זרחין לקרוא ולכתוב. הוא מגדיר את התקופה הזו כתקופה היפה ביותר בחייו, וגם הקשה ביותר: "לא ידעתי למה לצפות מבחינה רגשית. ידעתי שבאתי לזמן קצוב, אבל לא הבנתי את מהות העבודה שלו ואם זה יצליח. גם אמרתי: 'עכשיו אני פה, ואחר-כך אחזור לארץ ואז מה יהיה איתי? מה ילד יום?

"הרי לכל נער יש מסגרת. להיות בלי מסגרת זה דבר מאוד פרוע ומאוד קשה, וכך אני הייתי. חששתי: 'מה יהיה בעוד שנה? לתיכון אני לא יכול ללכת, הפערים הם עצומים... מה אני עושה עם עצמי?'. גם הנתק שלי מהחברים בישראל, בתור ילד צעיר, היה לא קל. הטוב היה שפגשתי בחסדי ה' אנשים שנתנו לי מפתח לבעיה שלי, וגם נהניתי מהשהות בארצות הברית, שהיא מדינה יפה מאוד. שני צדדים למטבע".

זרחין חזר לישראל קורא, אבל לא ברמה שהוא יכול היה להיכנס לכיתה ולסכם את הנאמר בשיעור. כדי להגיע לדרגה כזאת הוא היה צריך לפגוש בישראל את ד"ר אלן קיי, שהמשיך לעבוד איתו תקופה ארוכה ולתרגל איתו את הדברים, עד שלדברי זרחין הוא התגבר לגמרי על הדיסלקציה. זה קרה בגיל 22.

כבן למשפחה בעלת עבר עסקי מפואר, נכנס גם זרחין לעולם העסקים. הוא הצליח להתמודד עם אחוזים, מסים וחישובים מסובכים, נחלתם של אנשי עסקים. הוא לא חלם לגעת בקשיי למידה שוב, ובטח לא מהצד המטפל. אבל זה קרה.

לפני 16 שנה הוא כתב לרבי מלובביץ' את סיפור חייו. הרבי השיב לו שעליו לכתוב את הקורות אותו בספר, אבל המטלה, שהביאה עמה עומס רגשי כבד, לא היתה קלה עבור זרחין, והוא דחה את ביצועה. לפני כשמונה שנים פנה אליו עמית לעבודה וסיפר לו שבנו סובל מקשיי קריאה. החבר התעניין ושאל אם הוא מכיר במקרה אדם שעוסק בתחום. זרחין נרעד.

"פניתי למורי ורבי, סטנלי אבלמן, וסיפרתי לו בתור קוריוז שפנו אלי. הוא תמיד אמר לי לעסוק בתחום, וגם הפעם הוא אמר לי: 'קח את זה'. אמרתי לו: 'מה קח את זה? אני לא מבין כלום בתחום', אז הוא אמר לי: 'אתה לא יודע כמה שאתה יודע'.

"עשיתי הסכם עם הילד, שלא יספר מי מטפל בו, וראיתי להפתעתי שהטיפול מאוד מאוד מצליח. רק אז התחלתי להבין את הקשר העצמי שיש לי לנושא הזה". לאחר הטיפול הזה החל זרחין לעבור אט אט לתחום הטיפולי, כשהוא מגבש לעצמו דרך ותורת טיפול. אמו לא זכתה לראות את הפלא, אבל אביו כן. "בהתחלה הוא חשב שזה שטויות, אבל אחר-כך, כשהוא ראה שאני מאוד נהנה, הוא התחיל לחשוב על זה ואמר: 'אם אתה מאושר אז זה טוב'".

ואתה באמת יותר מאושר היום?
"בהחלט, אין מה להשוות. בעסקים אני אחד מתוך מיליארדים, וחוץ מטובת הנאה אישית אין שום דבר. אבל כאן אני כל יום בונה ילדים וילדות, נערים ונערות וגם מבוגרים. הפלא הוא כל יום מחדש, והשמחה היא אדירה, ממש אדירה. יש לי פה עשרות מכתבי תודה של ילדים שתמיד מגיעים מהרבה מקומות שלא יכלו לעזור להם. הם מתוסכלים מזה, ותוך פרק זמן קצר הם עומדים על הרגליים".

זרחין מציג קלסר עם מכתבי תודה של ילדים: "הייתי כמעט אפס אפסים", כותב אחד. השני כותב: "היית לי כחבר". ילד שלישי כותב שרק הוא וזרחין ידעו כמה קשה היה המצב, וכמה קשה עבדו כדי לצאת ממנו. "יכולה להיות יותר שמחה מזה?" הוא שואל.

אז כשהם כותבים זו הצלחה שלך?
"זה הצלחה של שנינו, אני הייתי רק שליח".

מרפא את הדיסלקציה

ההיגיון בשיטה של זרחין נעוצה בתפיסה שאצל האדם קיימות שלוש מערכות, ויש לבחון אותן ואת הקשר בניהן. המערכות הן שמיעה, ראייה וזיכרון. לילדים שהוגדרו כדיסלקטים יש 'נתק' כלשהוא בין המערכות הללו, ותפקיד המטפל הוא קודם כל לחבר את הנתק הזה.

לאחר שהמטפל מחבר את המערכות (הוא קורא לזה 'השראה', מה שהוא למעשה עבר אצל ד"ר אבלמן), נותרת מלאכת התרגול (לזה הוא קורא 'הדרכה', מה שעבר אצל ד"ר קיי). את ה'הדרכה' הוא מתחיל אצלו, אבל חלקה יכול להיעשות כבר בסביבה הרגילה של הילד, באמצעות מורה להוראה מתקנת. גם אצל זרחין אין קסמים, אבל בניגוד לדעה הרווחת היום בין מטפלי הדיסלקטים, הוא מאמין שבטיפול נכון ובנחישות של המטפל והמטופל ניתן להתגבר לגמרי על הדיסלקציה. "מה זה להתגבר? זה שכל מה שהפריע לך עד היום לא מפריע לך יותר".

גב' מלי דנינו, מנכ"לית אגודת 'ניצן' לטיפול בילדים לקויי למידה, לא שמעה על שיטתו של זרחין. אולם, היא אומרת, קיימות היום שיטות טיפול רבות ומגוונות שיכולות לסייע לעקוף את הדיסלקציה. "מקובל להניח כי שיטות הטיפול נועדו לעקוף את הקשיים של ליקויי הלמידה ולאפשר להם להתמודד באמצעות אסטרטגיות יעילות הנשענות על הכוחות ולא על החולשות".

קשה למצוא היום שיטה שטוענת שניתן 'לרפא' לגמרי את הלקות הזו.

"נכון. המסר שלי הוא מסר חדש. אני מביא את הילדים לנקודה שבה הם יכולים להתגבר על הקושי שהיה להם. מכאן ואילך זה פיתוח אישי. אני גם עבדתי שנים כדי להגיע לזה".

הפער בין מערכת החינוך שבה גדל זרחין למערכת החינוך של היום הוא גדול ומשמעותי. "היום להגיד 'אני דיסלקטי' זו גאווה", אומר זרחין, ספק בצחוק. אבל עדיין קיים הרבה חוסר הבנה: "זה מתבטא בכך שרוצים להוציא ילדים מן החינוך הרגיל ולשים אותם בחינוך מיוחד. לשים בכיתה שמשלבת בלי לחשוב מה ההשלכות של זה על הילד".

זרחין אומר שאין לו היכרות קרובה עם מערכת החינוך, אבל בגלל אמונתו כי לכל ילד יש פתרון ומסיפורים שמגיעים אליו, הוא חושב כי הפתרון לא יכול להינתן במסגרת מערכת החינוך, שבטבעה מיועדת לקבוצות ולא ליחידים. אבל, הוא מדגיש, הילד חייב להישאר במסגרת רגילה. זה מה שמסייע לתדמיתו האישית ולעוצמה שלו.

מלבד ה'אופנה' הרווחת בבתי הספר היוקרתיים בתל אביב, קיימים, כמובן, ילדים רבים הסובלים מדיסלקציה חלקית או מלאה. כאן עשתה מערכת החינוך צעדים רבים לקראת הילדים, אבל לדעת זרחין, המערכת לא ממש יכולה לפתור את בעיותיהם.

"האבחון הקיים הוא טוב, אם הוא בא כדי להשאיר את הילד במסגרת בית הספר, אבל זה לא מספיק. אני עושה אבחון אחר לגמרי. האבחון מראה לי איפה הילד נמצא, מה בדיוק הבעיה שלו ואיך לטפל בה". זרחין מקיף את הילד בכל מערכות חייו, ולפעמים הוא מתחבר אליו דרך נגינה, התבוננות בתמונות או דברים אחרים שהילד אוהב. כך הוא מגיע אל לב הילד, ובעיקר אל הקוגניציה שלו.
זרחין קורא לזה "חכמה, בינה ודעת". החכמה היא הרעיון הטיפולי שמותאם לכל ילד בנפרד, לפי הבעיה שאובחנה אצלו, לפי הסביבה שבה הוא גדל ולפי אופיו, הבינה היא התוויית הדרך הטיפולית, והדעת היא היישום – החיבור בין החכמה לבינה. ולא, זה לא מקרה שאלו ראשי התיבות של חב"ד.

התשובה של זרחין

בהיותו בן 28 החליט זרחין לחזור בתשובה. התהליך התחיל כאשר שנתיים לפני כן הוא הגיע, כשומע חופשי, להרצאות בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. המרצים דיברו בהתפעלות על הרמב"ם, אבל זרחין לא ממש ידע מי הוא ומדוע מתפעלים ממנו כל-כך. הוא החליט להעמיק, והחל ללמוד על חייהם של גדולי ישראל. שנתיים לאחר מכן הזמין אותו שכן להצטרף לתפילת שחרית של שבת. זרחין התפעל ורצה עוד. השכן שלח אותו ללמוד תורה מפי הרב אליהו רוט ברעננה, והשלב הבא היה ישיבת 'נתיבות עולם', הליטאית דווקא.

במקביל פחות או יותר שמע זרחין על הרב יצחק גינזבורג מכפר חב"ד. הוא החל ללמוד תורה מפיו, והחליט לשמור תורה ומצוות. שושלת היוחסין של זרחין, אגב, נוגעת בשושלת החב"דית לא פעם אחת.

זרחין אולי נהיה 'דתי רשמי' בגיל 28, אבל הדיבור שלו אל ריבונו של עולם החלה עוד הרבה קודם; אלא שאז הוא קרא לו אז 'כוח עליון': "זה היה דיבור מתוך מצוקה. כשהייתי הולך בשדות בגיל שבע ושמונה הייתי צועק ושואל למה זה עלה בגורלי, וגם אחר-כך, לאורך השנים".

והיום, קיבלת תשובה?

"כן", הוא אומר, ומתחיל לספר על פסקה ב'ליקוטי תורה' של האדמו"ר הזקן שדיברה אליו במיוחד. "לפי הפסקה הזו, בשביל שאגיע לעוצמות הנפש שלי הייתי צריך להתגבר על קושי גדול. המסע שאתה עובר כדי לפתור את הבעיה, הדרך שאתה עובר, מפגישה אותך עם כאלה עוצמות שאחרת לא היית יודע שיש לך. התורה נתנה לי את ההבנה למה נבחרתי להיוולד בצורה כזאת, כדי להגיע לעוצמות שבזכותן אני יכול לבנות חיים ביחד עם הילדים".
[email protected]

תמרורי אהרה

"דיסלקציה היא דבר מאוד מוגדר", אומר מיכאל זרחין. "יש הרבה אנשים ששייכו אותם לקטגוריה הזאת, אבל הם אינם שייכים. שגיאות כתיב, למשל, אינן מצביעות על דיסלקציה. דיסלקציה מתבטאת בחמישה תחומים מרכזיים: קשיים שפתיים, קשיים בקריאה, קשיים בכתיבה, קשיים במתמטיקה וקשיים במיומנויות למידה (ארגון זמן, התמדה בביצוע משימה וכו'). צריך למלא את הכל כדי להיות ממש דיסלקט, כפי שה' זיכה אותי להיות, אבל אפשר להיות גם באופן חלקי".

אגב, אומר זרחין, הילדים שעונים על כל הקריטריונים הם יותר חכמים מן הממוצע, דבר ידוע בספרות המחקרית. "מכאן הצורך לעזור להם בכלל, כי בלי כלים זה הופך אותם מיד למוגבלים".

איך יכולה אם לזהות לקות אצל הילד שלה?

"כבר מגיל קטן מאוד אפשר לראות. קודם כל אם הילד זוחל, ואם יש לו קואורדינציה בין הידיים והרגליים. אם יש לו בעיית קואורדינציה, זו בעיה גדולה מאוד. אם בגן הילד לא רוצה לקחת עיפרון, לא רוצה לצייר, לא מבין את צורת האותיות, זה צריך להדליק נורה אדומה".

אבל תמיד אומרים לאמא: "אל תדאגי, הוא ילך".

"אם הילד מגיע לגיל שנתיים-שלוש והוא לא בנורמה, אז לא 'אל תדאגי'. תדאגי ויהיה בסדר. הדאגה שלך תביא לאבחון נכון, שיביא לפתרון. יש סיבה למה יש עכבה. לגלות את הדברים בכיתה א' או ב' זה מאוחר".

מה אמורים לעשות הורים שחושדים שהילד שלהם דיסלקטי?

"אי אפשר לפתור את זה בלי טיפול, אבל חשוב מאוד העוצמה שנותנים לו. אם זה בית חם, שמבין את הקשיים שלו, בית שבו לא יורדים עליו ולא אומרים לו 'טמבל' או 'מטומטם', ובו זמנית נעזרים בהדרכה מקצועית – זה הכי טוב שיכול להיות".

לחזור לאותו מקום עם הספר

בספרו המרגש והנוגע ללב חושף זרחין את קורות חייו של ילד שנאלץ לעבור ממסגרת למסגרת, לחיות חיים כפולים בסביבה שלא היתה סובלנית כלפי השונה. התיאורים בספר מעוררים הזדהות, ואינם משאירים את הקורא אדיש ולו לרגע אחד. הסוף הטוב ידוע מראש, וזה מקל, אבל כשזרחין עבר את הדברים 'בזמן אמת' הוא לא ידע שכך יהיה.

"המטרה שלי בספר היתה להמחיש את הפן הרגשי של המסע שעובר ילד שיש לו קשיים בכלל, ודיסלקציה בפרט. רציתי בעצם להעביר שלושה מסרים: א. הזדהות עם מה שהילד עובר ב. הבנה של הילד. ג. תקווה. שיבינו שהכל אפשרי, שאין דבר העומד בפני הרצון ושאפשר להתגבר על רוב הבעיות שיש בתחום הזה".

לא קשה לך לחזור ל'שם', למקומות שהעדפת לשכוח?

"כן. אבל כל זמן שיש לך פצע לא ברור, מועקה אישית, קשה מאוד לחזור עם עוצמה לאותו מקום. אחרי שאתה גומר עם הדבר הזה ואין לך השלכה רגשית על זה, אתה יכול לחזור לאותו מקום בצורה בונה וחזקה בשביל לבנות אחרים, וזה המקום שממנו התחלתי לכתוב".
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
4 תגובות
1.
מדהים
י"ט טבת ה׳תשס״ו
שרה
2.
סיפור מדהים ומרתק!
י"ט טבת ה׳תשס״ו
ישר כוח למר זרחין סיפור מדהים ומרתק! עבודתו באמת עבודת שליחות
היכן ניתן לרכוש ספר זה?
3.
תודה.
כ' טבת ה׳תשס״ו
מרגש.

שמי"ם
4.
שליחות
כ"ב טבת ה׳תשס״ו
זו שליחות אמיתית!
הסיפור מדהים ומרגש.
א. היכן ניתן להשיג את הספר?
ב. האם ניתן להתייעץ עימו טלפונית? כיצד?
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.