סיפור נפלא מתקופת השואה: איך קראו לרבי בזמן המלחמה?
הקדמה:
הפעם הראשונה שנסעתי לרבי היה לפסח תשל"ב. נסענו 3 אחים. אני ואשתי התארחנו אצל בן דודי גרשון ג'ייקובסון (אמי ואמו אחיות, בנות ר' רחמיאל חודוס שמקום קבורתו הוא בסמרקנד).
תמונה של משפחות נכדי רחמיאל חודוס - גורליק, ג'קובסון ושיף
ר' גרשון היה עתונאי שייצג את העיתון "מעריב" בארה"ב. הוא גם ערך את העיתון "אלגמיינער ז'ורנאל" באידיש. בתקופה ההיא עוד היו המון יהודים בכל העולם שבנסים ונפלאות שרדו את השואה, וששפת האם היתה אידיש. גרו בארה"ב, בארגנטינה, באירופה ובישראל. ולהם היה מאד חשוב לספר את סיפורי הצלתם, ועל העולם היהודי שלפני המלחמה, וגם סיפורם האישי.
הרב גרשון בער ג'ייקובסון, עורך ה"אלגמיינער ג'ורנאל" | צילום: אשר ליצמן
הכתובת הכי טובה היתה דרך העיתון של גרשון. הנה אחד הסיפורים ששמעתי מגרשון.
סיפורו של דוד אהרן ניומן:
"נולדתי בשנת 1934 בעיירה ויז'ניץ, היום בשטח אוקראינה. כשהייתי קטן, ההורים שלי עברו לאנטוורפן, בלגיה. שם היתה קהילה יהודית גדולה – חמישים אלף איש, בערך. הוריי קיוו ששם החיים יהיו טובים יותר.
לצערנו, שהינו בבלגיה לא הרבה זמן. בשנת 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה ומיד התחילו לשלוח את היהודים למחנות המוות. אנחנו, כמו יתר היהודים, נאלצנו לברוח מהמדינה. חצינו את הגבול והגענו לצרפת. הייתי אז בן שש, אבל הבנתי שאנחנו בורחים ממוות.
הגענו למרסיי, ששם גרו סבתא שלי-אמא של אמי- ובתה- אחותה של אמי. במרסיי היתה אז קבוצה של חסידי חב"ד שקיבלה אותנו יפה. אך היתה בעיה: לא היה לפליטים לא אוכל ולא מקום לגור בו. נדדנו מבית לבית, ממקום למקום. לאחר מספר חודשים הנאצים כבשו את פאריס, והמצב נהיה גרוע עוד יותר.
בגלל הכאוס הזה משפחתנו התפרקה, ורק לאחר המלחמה זכיתי לראות שוב את בני המשפחה. ובינתיים נשלחתי לבית היתומים במרסיי. היו בו קרוב לחמישים ילדים, רבים מהם היו קטנים מאד – בני שלש-ארבע שנים. אחדים מהם ידעו שהוריהם נרצחו, אחדים – לא. שמעתי לעתים קרובות איך ילדים בכו וקראו לאבא ואמא אשר כבר לא היו בין החיים...
המלחמה נמשכה, והמצב נהיה גרוע מיום ליום. כמעט לא היה לנו אוכל. לעתים קרובות רעבנו ללחם.
והנה, בתחילת קיץ שנת 1941 הופיע המושיע שלנו. לא ידענו מה שמו – קראנו לו פשוט "מסייה" ("האדון" בצרפתית). הוא היה מגיע עם סלים מלאים בבגטים צרפתיים ארוכים, שימורי טונה או סרדינים, ולפעמים היה מביא תפוחי אדמה. הוא נשאר איתנו כל יום כדי לוודא שכל הילדים אכלו. היו ילדים שבגלל מצבם הקשה לא רצו לאכול. ילדים כאלה הוא היה מושיב על ברכיו, סיפר להם סיפורים, שר להם שירים והאכילם מידו. הוא היה מתיישב על הרצפה ליד ילדים אלה, שכנע אותם לאכול, האכיל אותם מכפית. ולא היה הולך עד שהיה בטוח שכל הילדים אכלו.
לילדים העצובים האלה הוא היה כמו אבא. הוא ידע שמות כל הילדים, למרות שאנו לא ידענו מה שמו.
אהבנו אותו וחיכינו שיבוא. אני זוכר שילד אחד קינא בילדים אחרים שישבו אצלו על ברכיו ושמעו ממנו שירים וסיפורים. הילד הזה עשה את עצמו שהוא לא רוצה לאכול כדי שה"מסייה" יגש אליו ויקח אותו ויושיב אותו על ברכיו.
ה"מסייה" היה מגיע כל יום במשך מספר שבועות, ולדעתי ילדים רבים ששהו בבית היתומים חייבים לו את חייהם. אילו הוא לא היה שם – אני לא הייתי חי פה היום.
לאחר סיום המלחמה התאחדתי עם משפחתי. עזבנו את אירופה והתחלנו חיים חדשים. בשנת 1957 עברתי לניו-יורק. דודי הציע לי להיפגש עם הרבי מליובאוויטש. כמובן הסכמתי, ונקבעה לנו פגישה ביחידות.
הגיע היום של היחידות והגעתי ל-770 (המרכז של חב"ד). אמרתי תהילים והסתכלתי על המון אנשים – גברים, נשים וטף שבאו לראות את הרבי. לבסוף הגיע תורי.
הרבי חייך אלי ואמר: "דאס איז דוד' לה! הרי זה דוד'לה!"
חשבתי: מניין הוא יודע איך קוראים לי? ופה כמעט התעלפתי – הרי אני עומד לפני אותו "מסייה"! הרבי הוא אותו "מסייה", המושיע שלנו! והוא הכיר אותי עוד לפני שאני הכרתי אותו! לא יאומן!
אחר כך נודע לי איך הוא מצא את עצמו במרסיי. הרבי ואשתו חיה מושקה ניסו לברוח מאירופה הנאצית. כדי לסדר את המסמכים הנדרשים הוא היה נוסע בין ניצה למרסיי. ככל הנראה הוא שמע על בית היתומים ועל הילדים המסכנים – ובא לעזור לנו.
מופלא! כזה גאון, והוא במו ידיו האכיל את היתומים. לא שכח לרגע שהצלת ילדים – מעל הכל. לעולם אהיה לו אסיר תודה על כך שהציל אותי ממוות. בזכותו יש לי בנים, נכדים ונינים."
מאפשרים לכם לקבל
