המסוק התרסק. לפתע "המת" על קו הטלפון בביתו: "אני בחיים"
את הסיפור הזה שמעתי מאחד מחברי הקהילה שלנו, שלומי לוי, סיפור על אבא שלו, ז'ק לוי.
ז'ק לוי היה חייל בצנחנים, הוא נחת בסיני, צנח במיתלה, והיה חייל מצטיין.
בחודש אייר שנת תשל"ז קוראים לו לתרגיל מילואים, משולב סדיר ומילואים, בבקעת הירדן. התרגיל היה בהצלחה. סוף התרגיל, זה היה בלילה של כ"ג אייר תשל"ז, כולם עולים למסוק, מתיישבים, וכשהוא יושב במסוק וכל החפצים שלו ושל חבריו מסודרים לידם והם מוכנים להמראה, קוראים לו מלמטה: ז'ק תרד.
למה? הנהג לא מרגיש טוב, הנהג של הסמיטריילר, מבקשים שאתה תסיע את המשאית במקומו.
לאיפה? לבסיס של החטיבה, בסנור (שאנור), צפון השומרון.
השתגעתם? מחכים לי בבית, יש לי ילדים קטנים, אני רוצה כבר לחזור, מה עכשיו לנסוע כמה שעות ולחזור לבית?
ז'ק, פקודה זו פקודה. תרד.
הוא רטן אך אין ברירה, ירד למשאית והתחיל בנסיעה. את התרמיל ואת כל הציוד הוא שכח במסוק.
והוא נוסע. נוסע לכיוון צפון.
תשל"ז. אין מזגן באוטו, אין טלפון והוא נוסע.
בינתיים המסוק ממריא, ולצערנו הרב: דקות ספורות לאחר ההמראה הנמיך מסוק היסעור עד שפגע במדרון של גבעה והתרסק.
אסון המסוקים הראשון, אסון הנ"ד, כל חמישים וארבעה החיילים שהיו על המסוק, כולם נספו. יהי זכרם ברוך!
באותו הזמן, ז'ק נוסע, הוא לא שמע על האסון, הוא לא יודע מה קורה, הוא בנסיעה, ממשיך בנסיעה קדימה, צפונה.
בינתיים חיילי קצין העיר רואים את הרשימות של החיילים שהיו במסוק והולכים לבתים לבשר להם את הבשורה האיומה.
הם מגיעים לבית משפחת לוי בבת ים, דופקים אצלם בדלת, כל המשפחה נמצאת בבית יחד עם הסבתא שבאה לעזור, וקציני העיר מספרים להם את הבשורה האיומה שז'ק נמצא במסוק ובמסוק כולם נספו. הציוד שלו נמצא על המסוק ולצערנו כולם הלכו כולל ז'ק.
והוא עדיין ממשיך בנסיעה, הוא לא יודע מה קורה איתו. 5 שעות נסיעה לקח לו מהבקיעה עד סנור, כולל עצירות שעשה בדרך, הוא עדיין לא יודע מה קורה.
הוא מגיע לבסיס, מתארגן ולפתע, שומע מה שקרה, מרים טלפון לבית לבשר שהוא חי. באותו זמן היו בבית שאגות של חוסר אמון, לפני רגע הם שומעים שהוא מת, ועכשיו פתאום הוא מתקשר אליהם המת החי.
הייתה אי הבנה, היה בלבול אבל כשהוא הגיע וראו אותו פנים אל פנים לא הייתה שמחה גדולה מזה.
כשז'ק לוי שמע שהוא נשאר בחיים, הוא הרגיש שהקב"ה שלף אותו מהמסוק, הוא אמר לא סתם נשארתי בחיים, הוא חזר בתשובה, החל לשמור שבת, להניח תפילין ואת המסר הזה הוא העביר הלאה לבנים שלו: הקב"ה שמר אלי וזה לא סתם.
את הסיפור הזה שלומי, הבן שלו, סיפר בסעודה שלישית אצלנו.
אחריו קם אוהד ואמר, אספר לכם סיפור על חבר טוב שלי, שניצל מאסון המסוקים השני.
אסון המסוקים השני היה אסון תעופה שהתרחש בליל כ"ח בשבט ה'תשנ"ז, שני מסוקי "יסעור", של חיל האוויר התנגשו זה בזה מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גולני לפעילות מבצעית במוצבי צה"ל שברצועת הביטחון בדרום לבנון.
באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים.
חבר שלי היה אחד החיילים שם, הוא עלה למסוק, ישב יחד עם החברים שלו, ומתכוננים להמראה.
פתאום הוא מרגיש כאבי בטן בלתי נשלטים. מוזר, הוא אדם חזק, אף פעם הוא לא מרגיש כאלו כאבים. הכאבים היו כל כך חזקים, הוא אומר למפקד, אני חייב לצאת לשירותים, אומר לו המפקד, אין כזה דבר, אנחנו רגע לפני המראה. אומר לו תקשיב, אין ברירה, אני לא מצליח, אני מרגיש כמו חרבות בבטן,
אומר לו המפקד, טוב תרד.
אותו חייל יורד מהמסוק, הולך הצידה, מקיא את כל נשמתו. בינתיים המסוק המריא, הוא נשאר למטה מאוכזב, הכאבים חלפו, אבל רגע זמן קצר לאחרי זה, המסוקים התנגשו – אבל הוא, הקב"ה הציל אותו.
המשיך אוהד ואמר, אם כבר סיפרתי על החבר שלי ושלומי סיפר על אבא שלו, אני אספר לכם איך אני חזרתי בתשובה:
אחרי הצבא יצאתי לטיול ארוך במזרח. שנתיים טיילתי במזרח, בשנה השניה הגעתי לאוסטרליה, שם באוסטרליה, הוא היה בכמה וכמה מקומות, והכיר צעירה מקומית גויה שאיתה הוא התיידד. הוא החליט לנסוע יחד איתה לסוף שבוע למקום שנקרא ההרים הכחולים, יש שם אתר מאד מאד יפה.
הם יצאו לדרך ביום שישי ועצרו לקראת שבת באיזו עיירה ללון, מתוך מטרה להמשיך בבוקר בנסיעה.
הוא קם בשבת בבוקר והוא רואה שאין שום דבר, אין תיק, אין ארנק, אין כלום.
מתברר שאותה צעירה עשתה לו תרגיל עוקץ והשאירה אותו בלי שום דבר.
מדובר בשנת תשנ"ו, אין פלאפונים, אין אפשרות להתקשר, אין לו ארנק, אין לו שום דבר, נמצא בפרבר של עיר, לא מכיר כאן אף אחד, מה הוא עושה?
הוא מתחיל להסתובב בעיר, ולחשוב מה הוא עושה.
מסתובב ומסתובב, חסר כל כפשוטו, ומתחיל לבכות, הוא מאוכזב מהבגידה שבגדו בו, מהגניבה, בוכה, הולך ובוכה, פתאום אותו אוהד שלא גדל בבית דתי, לא הכיר בית כנסת, מרים את העיניים לשמים, ואומר: ריבונו של עולם, אלוקים, תעזור לי, אני לא מכיר אותך אולי אבל אני תקוע פה, אין לי מה לעשות, תעזור לי, אני לא רוצה לקבץ נדבות, אני לא נמצא במקום הזה.
הוא מסיים ככה את התפילה שלו, פתאום משום מקום, הוא שומע קריאה מאחד הבתים: יהודי? חסר לנו עשירי למניין, יהודי בא תשלים לנו. הוא עולה במדריגות, הוא רואה שם בית כנסת בתוך בית, של בית חב"ד בתוך וילה באחת השכונות, והיה חסר להם עשירי למניין לחפש אולי הוא ימצא מישהו, ובדיוק הוא מוצא אותו.
התחילו לדבר איתו, התברר גם שהוא כהן, הביאו לו עליה של כהן, ואז הם רואים שהוא נסער, שואלים אותו מה קרה, שמעו את הסיפור, אמרו לו בא יש לנו פה חדר שאפשר לישון פה. אירחו אותו שם עד יום ראשון.
ביום ראשון הביאו לו 100 דולר לנסיעות, עד לעיר חזרה, שם הוא יכול למשוך כסף מחשבון הבנק, ועוד הודו לו: תודה רבה שהשלמת לנו את המניין, תודה שברכת אותנו, תודה שעלית לתורה.
מאז ועד היום לא עזבתי את התורה, את בית הכנסת. נשארתי פה. הקב"ה הציל אותי, השם שמר עליי.
מאפשרים לכם לקבל
