הרב ליפסקר ז"ל סיכל את הקמת הכותל הרפורמי / יוסי אליטוב
גנרל בחיל הלבבות
לפני שש שנים, בסלון בשכונת ממילא בירושלים, ישב מולי הרב שלום דובער ליפסקר. דמעות זלגו על לחיו. השליח המפורסם מבל הארבור, שהיה רגיל לשבת בטירות עם מיליארדרים ונדבנים מפורסמים, החזיק כוס תה ענקית כשידיו רועדות.
"אינכם מבינים", קולו היה מרוסק והוא בכה כילד. "הולכים להקים כותל רפורמי. זו חלקת סדום בשריד בית מקדשינו. אין לאף אחד רשות להתעלם".
הנדיב היהודי סיימון פאליק, שהעמיד לרשותו את הבית, ישב לידו והנהן בראש. הרב ליפסקר לא חש בטוב באותו יום, אבל שום דבר לא עצר אותו. הוא הבין שהממשלה עומדת לאשר הקמת מתחם כותל מיוחד שיוקצה לקהילות הרפורמיות, מקום שבו יערכו טקסי בר מצווה מעוותים, על פי מנהגיהם.
והוא נזעק.
"אנחנו, שלוחי חב"ד בעולם", הסביר בלהט, "מנתבים מאות אלפי יהודים לכותל המערבי, במטרה להמשיך ולשמור על המסורת. ועכשיו, הולכים להקים פה משהו אחר לגמרי. דיברתי עם פוליטיקאים, עם רבנים - הם לא מבינים איזה אסון מדובר פה. אסור להם להירדם על משמרתם".
במשך שעות ארוכות ישבנו ודנו ארוכות בכל היבטי הפרשה. גם כשחש ברע, לא ויתר. הוא קם, נטל תרופה וחזר מיד לשולחן. מנדלבליט, יצור הכלאיים שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, עמד בראש המחנה שרצה להכשיר את המהלך. הרב ליפסקר לא ויתר. במשך שלושה חודשים ניהל מאבק רחב היקף: הוא גייס עורכי דין, שכר מומחי יחסי ציבור ובנה אסטרטגיה מורכבת. הוא סירב לחזור למיאמי עד שיסיים את המשימה.
בשדה התעופה, רגע לפני ההמראה חזרה, אמר לי: "זכינו לשמח את הרבי. הסרנו את הצלם מהכותל".
אהבה אינסופית
בשבת שעברה נדם ליבו. הרב ליפסקר, אחד המנהיגים היהודים הבלתי שגרתיים של יהדות אמריקה נאסף אל עמיו בחתף, כשהוא רק בשלהי שנות השבעים לחייו. אף אחד לא תיאר לעצמו שזה עומד לקרות. הוא היה צעיר ברוחו, נמרץ ומלא חיים.
הילד שגדל במשפחה שמסרה נפש על יהדות וברח מטשקנט בגיל שבע, חבוי במזוודה, צמח להיות המנהיג הרוחני הבלתי מעורער של בל הארבור. מקום, שנחשב לאחד האזורים העשירים ביותר בעולם. אימפריה של חומר וטירות מפוארות. והוא היה לו למנהיג רוחני, שלא הסתנוור משום מנעם גשמי.
מי שביקר במיאמי ונתקל במתחם האדיר שהקים, ה'שול', התרשם מההרמוניה הנדירה. ספרדים התפללו לצד אשכנזים, חסידים יחד עם מתנגדים, מניינים של ותיקין לצד אנשים שבאו לחטוף תפילת מוסף בשבת אחר הצהריים. רשמית, הוא היה אחד מכמה מאות שלוחי חב"ד במיאמי. אבל האישיות הנדירה שלו הפכה אותו למנהיג בולט.
את כולם הוא חיבק באהבה אמיתית. הנדיבים והתורמים רצו אחריו, מתחרים ביניהם מי יזכה לתרום עוד בית כנסת, עוד בית ספר, עוד ישיבה או כולל. והוא מצדו, שמר על צלם רוחני טהור, מעולם לא איבד את עצמו בין כל העושר שסבב אותו.
הרב ליפסקר היה מהגנרלים החב"דיים שהבינו אמת עמוקה: היהדות היא המגרש הפרטי של כל יהודי בפני עצמו, לא רק של חב"ד. לא היה אצלו שום תיעדוף מיוחד לחב"ד. בבית הכנסת שלו הקים מניינים לסאטמרים, לציונים דתיים עם כיפות סרוגות, לספרדים מכל העדות, לחרדים מכל החוגים. כולם היו שווים בעיניו.
בטיסות, תמיד ראיתי אותו כשזוג תפילין בידיו, מחפש יהודי לזכותו במצווה, לחזק אותו בשמירת שבת. בלשכת הרבנות שלו בבל הארבור ישבו זה לצד זה מיליארדרים ומשולחים עניים מארץ ישראל, נשיאי קהילות ויהודים פשוטים. לכולם – הוקדש אותו מבט חסידי חם, אותו טוב לב חב"די אינסופי, בלי קשר לרמת היהדות של הפונה או הקשר שלו עם המסורת.
הרב ליפסקר היה אדם שתמיד מצא זמן לכל מצווה. והוא גם דחק בנו להוציא ספרים, לנאום, לפגוש אנשים חדשים, ובעיקר: להרבות טוב ולהפיץ את אור היהדות בעולם.
ממלכת האסירים
לצד הקהילה המפוארת בבל הארבור, הייתה לו ממלכה נוספת: בתי הסוהר של אמריקה. הוא הנהיג את תנועת אל"ף - ארגון ענק שמעניק שירותי רווחה ויהדות לאסירים היהודים ברחבי ארצות הברית. הוא ניהל אותו כמו משרד ממשלתי מתוקתק, עם המוני עובדים בשכר.
כל יהודי, בכל מצב שהוא, זכה למצות, ליין, לסיוע פסיכולוגי, לעזר משפטי. הוא היה הכותל המערבי של כל האסירים היהודים. תחשבו על הפרדוקס: מצד אחד הוא הגב הרוחני של כל עשירי אמריקה, אלה שהתגוררו במיאמי ואלה שקפצו לנפוש בה, ומצד שני המרחב הטבעי שלו היה בבתי הסוהר, סובב לצד תחתית החבית החברתית.
זה היה התחביב שלו, ובד בבד - המחויבות שלו. הוא היה מצלצל לאנשי הקשר שלו במסדרונות השלטון או לבעלי השפעה, ובעדינות חסידית אך בחריפות, מבקש טובות למען משפחות האסירים. הוא מעולם לא הכביר במילים. לא היה צורך: כל מילה, קלעה למטרה.
הרב שלום בער ליפסקר זצ"ל אולי היה בסך הכל גנרל אחד נוסף בממלכת הגנרלים של שלוחי חב"ד, שמכינים את העולם לביאת המשיח – אך ללא ספק זכה לקבלת פנים מאירה ומכובדת בפמליה של מעלה. הוא עלה השמיימה עם רכבת אינסופית של יהודים שהכירו את בוראם בזכותו - מהעשירים ביותר בבל הארבור ועד האסיר האחרון בכלא הנידח ביותר בארה"ב.
מסירות הנפש שזרמה בעורקיו מאז ברח מטשקנט במזוודה, המשיכה ללוותו עד הרגע האחרון. הוא חי - והסתלק - בשליחות, באהבת ישראל אינסופית, במסירות נפש שלא ידעה גבולות.
זכות מלחמתו להסרת נגע הכותל הרפורמי, שהיה עלול להתעות מאות אלפי יהודים אחרי אלוהי-נֵיכר, תעמוד לו ברבבות-רבבות מליצי יושר.
מאפשרים לכם לקבל
