לדמותם של תנאים בפרקי אבות: השבוע - רבי חנינה בן דוסא
בהמשך לפרק הקודם שעלה בשבוע שעבר, בעזרת ה' בל"נ בקיץ הקרוב, נעלה כל שבוע פרק מרתק על דמות של תנא מפרקי האבות של אותו השבוע, סיפורים עליו בחז"ל וביאורי הרבי על אותו התנא.
מתוך הספר 'תנאים ומשנתם' שבשלבי עריכה.
והשבוע, פרק על התנא רבי חנינא בן דוסא שמוזכר בפרקי אבות פרק ג'.
שבחיו בחז"ל
רבי חנינא בן דוסא היה תנא בן דורו, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, ותושב עירו של רבן יוחנן – ערב שבצפון הארץ.
הוא היה ידוע בכוח תפילותיו ובמופתיו הרבים, הוא מכונה בגמרא בתוארים "מלומד בניסים", "איש מעשה", ו"נשוא פנים".
סיפורים רבים מצינו עליו בגמרא, אך ראשית כל מעלותיו ושבחיו בגמרא:
הגמרא במסכת חגיגה דף יד מבארת שהנאמר בנביא "ונשוא פנים", הכוונה היא על אחד "שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא".
ומבאר רש"י שהכוונה היא לנאמר, שבזכות רבי חנינא כל העולם כולו ניזון וכמו שנאמר בברכות יז ובתענית כד:
"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
כלומר, על אף שכל העולם בזכותו ניזון, הוא עצמו היה עני והסתפק במועט, וכמסופר גם בברכות דף סא:
"אמר רב: לא איברי עלמא (לא נברא העולם) אלא לאחאב בן עמרי ולרבי חנינא בן דוסא. לאחאב בן עמרי - העולם הזה, ולרבי חנינא בן דוסא - העולם הבא".
הגמרא במסכת פסחים דף קיב מספרת לנו על כוחו הגדול שהיה רב גם על מלאכי החבלה:
לא יצא אדם יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. בתחילה הם היו יוצאים לחבל כל היום. פעם אחת היא פגעה ברבי חנינא בן דוסא, אמרה לו, אם לא שהיו מכריזים עליך ברקיע "הזהרו בחנינא ובתורתו" הייתי מסכנת אותך. אמר לה, אם אני חשוב ברקיע אני גוזר עליך שלא תעברי ביישוב לעולם.
אמרה לו תשאיר לי לפחות קצת, השאיר לה לילי רביעי ולילי שבתות.
כח תפילותיו
על כח תפילתו מספרת המשנה במסכת ברכות דף לד:
המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם, אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף:
ובהמשך לזה מספרת שם הגמרא:
תנו רבנן: 'מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל; שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים; כיון שראה אותם - עלה לעלייה ובקש עליו רחמים; בירידתו אמר להם: לכו, שחלצתו חמה. אמרו לו: וכי נביא אתה?
אמר להן: 'לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי' (עמוס ז יד), אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף.
ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה, וכשבאו אצל רבן גמליאל - אמר להן: העבודה! – נשבע בבית המקדש. לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה: באותה שעה חלצתו חמה, ושאל לנו מים לשתות!
ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי; אמר לו: חנינא בני! בקש עליו רחמים ויחיה!
הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה.
אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו!
אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך?
אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך.
באותו הפרק מביאה הגמרא סיפור נוסף (בדף לג) על רבי חנינא:
תנו רבנן: 'מעשה במקום אחד שהיה ערוד, והיה מזיק את הבריות; באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא, אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד; נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם: ראו בָּנַי! אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
כותב על זה רש"י שם: כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם למים מת הערוד ונעשה נס לר' חנינא ונקבע מעין מתחת עקבו:
ובתוספתא על ברכות מסופר שזה גם היה בכח תפילתו:
אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד אילו לערוד שנשכו לבן דוסא.
ובמסכת יבמות דף קכא מסופר עוד על כוחו של רבי חנינא בן דוסא:
ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין (שחפר בורות מים עבור עולי הרגל לבית המקדש) שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו?
ומבאר על כך רש"י: חופר שיחין - לעולי רגלים ומים מתכנסים בהן והיו שותין הן ובהמתן:
שלום - שעדיין יכולה לחיות וכן בשניה אבל שלישית שאינה יכולה לחיות אמר להן עלתה לה שידוע היה לו שלא תמות שם כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו:
של רחלים - זה אילו של יצחק: זקן אחד מנהיגו - זה אברהם:
אברהם אבינו, המארח הגדול בא להצילה.
הגמרא במסכת יומא דף נג, וכן במסכת תענית דף כד מספרת לנו על כח תפילותיו של רבי חנינא, ראשית היא מספרת על תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים:
הכהן הגדול היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו, אם שחונה תהא גשומה . . ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים.
רבי חנינא בן דוסא היה הולך בדרך, ירד עליו גשם, אמר, רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?
פסק הגשם. כשהגיע לביתו אמר, רבש"ע כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת? בא שוב הגשם.
אמר רב יוסף מה מועילה תפילתו של הכהן הגדול לגבי רבי חנינא בן דוסא.
כח מעשיו
המשנה בסוף מסכת סוטה דף מט מתארת את רבי חנינא: משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. וביאר על כך רש"י שם: אנשי מעשה - בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים כדאמר בתענית (דף כה.) נמטי כשוריך יאמר לחומץ וידלוק ולעזים להביא זאבים בקרניהם:
כלומר, שהיה עושה הרבה מופתים – מעשים מופלאים.
ואכן הגמרא במסכת תענית דף כד – כה, מביאה שורת מופתים שעשה רבי חנינא בן דוסא:
אמר רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
הייתה רגילה אשתו לחמם את התנור כל ערב שבת ולעלות עשן מארובת התנור, וזה משום התייבשה, שלא רצתה שלא יידעו שאין לה לחם בביתה. הייתה לה שכנה אחת רעה, אמרהה השכנה: הרי אני יודעת שאין להם דבר לאכול, מפני מה היא מסיקה את התנור כביכול יש לה? הלכה ודפקה בדלת ונכנסה לבית. אשתו של רבי חנינא התביישה ונכנסה לחדר הפנימי.
נעשה לה נס, והשכנה ראתה שהתנור מלא לחם, ואילו משטח העבודה מלא בצק, אמרה השכנה, פלונית פלונית תביאי מרדה, שהלחם נחרך בתנור. אמרה לה אשת רבי חנינא, לשם כך נכנסתי לחדר הפנימי, בכדי להביא מרדה.
אומרת הגמרא, באמת זו הייתה הסיבה שהיא נכנסה להביא מרדה, היא הייתה מלומדת בניסים, שהרי הייתה אשתו של רבי חנינא בן דוסא, וידעה שיקרה לה נס.
פעם היא אמרה לרבי חנינא, עד מתי נלך ונצטער כל כך, אמר לה מה נעשה? אמרה לו, תבקש רחמים שיביאו לך משהו. ביקש רחמים, יצאה כמין פיסת יד והביאה לו רגל אחד של שולחן זהב.
ראתה בחלומה שעתידים צדיקים שאוכלים על שולחן של שלוש רגלים ואילו היא אוכלת על שולחן של שתי רגלים. סיפרה את חלומה לבעלה. אמר לה: נח לך שיאכלו הכל על שולחן מושלם ואנחנו על שולחן חסר? אמרה לו ומה נעשה? בקש רחמים שיטלו את אותה הרגל ממך. ביקש רחמים ולקחו אותה. ומסיימת הגמרא, גדולה היה הנס האחרון יותר מן הראשון, שלמדנו, משמים נותנים, אבל לא לוקחים בחזרה.
ממשיכה הגמרא ומביאה סיפור נוסף על רבי חנינא: בבין השמשות של ערב שבת אחד ראה את בתו שהיא עצובה, אמר לה מדוע את עצובה? אמרה לו, בטעות החלפתי את כלי החומץ עם כלי השמן, והדלקתי אש לשבת מכלי החומץ. אמר לה: בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. אכן, אותו הנר היה דולק והולך בשבת כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אש לברכת בורא מאורי האש בהבדלה.
עוד מסופר שם: רבי חנינא בן דוסא היו לו עיזים, אמרו לו השכנים העיזים מזיקות לנו, אוכלות את רכושנו, אמר: אם הן אכן מזיקות, שיאכלו אותן דובים, ואם לא, כל אחת ואחת מהן תביא בערב דוב בקרניה. לערב כל אחת ואחת הביאה דוב בקרניה.
וממשיכה הגמרא: היתה לו שכנה שבנתה בית, ולא הגיעו קורות התקרה מקיר לקיר באורך. באה לפניו, אמר לה, מה שמך? אמרה לו, איכו שמי, אמר איכו – יאריכו קורותיך. הגיעו הקורות בנס, והאריכו, עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן. ויש אומרים, עשו מהם סניפים. פלימו אומר אני ראיתי אותו הבית, והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן, ואמרו לי: בית זה שקירה (שעשה את התיקרה) ר' חנינא בן דוסא בתפלתו.
אגב כך שואלים: ור' חנינא בן דוסא מהיכן היו לו עזים? והרי עני היה, כפי שסופר?! ועוד: הלא אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שמשחיתות את השדות ורכוש הזרים, וכיצד איפוא גידל הוא עיזים? אמר רב פנחס: כך אירע הדבר, מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של ר' חנינא והניח שם תרנגולין ושכח לקחתן, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן, שהן מציאה ואין לנו זכות בהן. והרבו התרנגולות ביצים ואחר כך בקעו מן הביצים תרנגולין והיו מצערין אותם התרנגולות הללו, ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע זאת ר' חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? אמר לו: כן. נתן לו סימן ונטל אותו האיש את העיזין, והן הן העיזים שהביאו דובים בקרניהן.
עד לכאן מסוגיית הגמרא במסכת תענית.
הגמרא במסכת שבת דף קיב מביאה:
אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים:
מה היה סיפורו של חמורו של רבי חנינא, מצינו באבות דרבי נתן פרק ח:
מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא, שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורין ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה. והייתה מושכת והולכת, עד שהגיעה אצל ר' חנינא בן דוסא.
כיון שהגיעה אצלו, שמע בנו קולה. אמר לו: אבא, דומה קולה לקול בהמתנו. אמר לו: בני פתח לה את הדלת, שכבר מתה ברעב. עמד ופתח לה הדלת, והניח לה תבן ושעורים ומים, והייתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן. – שהסיבה שהיא לא אכלה אצל שוביה, היא מפניה שהאוכל שם לא היה מעושר.
ומופת מיוחד מסופר במדרש רבה שיר השירים:
חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ - זה רבי חנינא. אמרו, פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר כולם מעלים שלמים לירושלים, ואני איני מעלה כלום – שהרי היה עני. מה אעשה? מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו ומצא שם אבן אחת, יצא וסירקה וסתתה וכרכמה אמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, אמר להם: מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים? אמרו לו: תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם: וכי מנין לי מאה זהובים או חמשים לתת לכם? ולא מצא לשעה, מיד הלכו להם.
מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמרו לו: רבי תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו. ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים, בקש ליתן להם שכרם ולא מצאן. בא המעשה ללשכת הגזית. אמרו לו: דומה רבינו, שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים. מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים.
אין ממנו כמעט אמרות, מלבד המופיע במסכת אבות פרק ג:
רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.
ביאורי הרבי
שואל הרבי על סיפור הגשם (רשימות חוברת כ, מרשימת כד טבת תש"א):
הסיפור הזה מוקשה, היתכן שצדיק כמותו יבקש שהגשמים בעולם יפסקו בגלל שהוא בצער?
ומבאר הרבי:
מטר תלוי במעשה בני האדם, וכמו שהגמרא בתענית מביאה "אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עוונותיהם של ישראל".
על רבי חנינא בן דוסא מביא אדמו"ר הזקן בתורה אור שהיה מנסיכי אדם, כלומר, שהיה נעלה מדרגת העולם ומובדל מהעולם, ולכן מחדש הרבי, ניתן לפרש שלרבי חנינא די בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, שהכוונה היא שהוא שייך לדרגה של האלף השביעי שמעל העולם שעליו נאמר בגמרא "חד חרוב".
ומצד שני על אף שהיה מובדל מהעולם, כוחו נמשך בעולם, עד שרבן יוחנן בן זכאי, שר התורה, שלימד תורה 40 שנה את ישראל, שלח אליו דווקא שיתפלל על בנו.
על פי זה אפשר לבאר הסיפור בפנימיות העניינים:
רבי חנינא היה הולך בדרך, אין הכוונה להליכה חד פעמית אלא להליכתו בעולם הזה, וירד גשם – זה סימן שהעולם מתנהג במדריגה נעלית ולכן ראוי לגשם, שהרי העוונות של ישראל נמחלו, וזה מה שהוא אומר "העולם בנחת".
אבל חנינא בצער, הוא חשש שאולי ירד מדרגתו, שהרי כל העולם ניזון בזכותו, והוא אומר שאם העולם ניזון בזכותי, היה צריך שהגשמים לא ירדו ובכל זאת יהיה שפע מים, כמו שמצינו על רבי יהודה הנשיא שבזמנו לא ירד גשמים והקרקע הייתה רוויה במים, או לפחות שהגשמים יירדו רק בלילה, וכמו שהגמרא אומרת על זמנו של שמעון בן שטח ושלומציון המלכה, שאז הגשמים ירדו רק בלילה וזה סימן ברכה, ולא בזמן שהוא מהלך בדרך, שבוודאי היה בשעות היום, כמו שהגמרא מורה לעשות, ללכת רק בכי טוב.
ולכן אמר אולי ירדתי מדרגתי ונחסרתי, וזה הכוונה צער – מלשון מצער – מיעוט.
ואז פסק מיטרא – הגשם אכן הפסיק, למעליותא, שאכן התקבלה טענתו.
אבל כשרבי חנינא הגיע לביתו, וכשהוא נמצא בביתו, הכוונה שהוא מתבודד בדרגתו כפי שמתאים לעניינו, שהוא למעלה מהעולם, אז חנינא בנחת, כעת רבי חנינא נמצא בדרגה הטבעית שלו והעולם חוזר לדרגתו – שלא מגיע לו גשמים בעתם – רק בלילה, ולכן העולם בצער ויורדים לו גשמים גם ביום ולא רק בלילה.
ועל זה אומר רב יוסף: מה מועילה תפילת הכהן הגדול, שהוא הקדוש ביותר ועם זאת התפלל על הדברים הגשמיים – גשם. והוא התפלל שלא יבואו תפילת עוברי דרכים, שלא תשפיע תפילת רבי חנינא בן דוסא ואז יהיו גשמים שלא לפי ערך העולם, אלא שהגשמים יהיו תמיד לפי ערך העולם.
עוד מביאורי הרבי
כמה פעמים מצינו שהרבי היה לומד מסר נפלא מסיפור האבן והפועלים: שלכאורה מה הוא הועיל בכך שנתן אצבע קטנה, הרי זה לא מועיל מאומה, ומבאר הרבי בשיחת אחש"פ תשכ"ד:
כשיש לך דבר הנוגע בעצם הנפש, הנה האדם מספיק שיגע באצבע קטנה, וכל עצם נפשו תהיה שם, וזה מצינו גם ביציאת מצרים, בני ישראל התכוננו באצבע קטנה – כלומר בשתי מצוות בלבד, אבל כל עצם נפשם הייתה בזה ולכן נגאלו.
ובשיחת י"א ניסן תשל"ב מבאר הרבי, שלכאורה קשה, מפני מה הם התנו את עזרתם בכך "ובלבד שתתן ידך עמנו", זאת אומרת שעזרתם תלויה בכך שהוא ישתתף. והרי הם יכלו לעשות הכל לבד.
אלא יש כאן לימוד גדול בעבודת ה': הקב"ה יכול לעשות את הכל לבד, אבל אז זה יהיה לנו עבודת חינם, "נהמא דכיסופא" לחם בושה. דוקא בגלל אהבת ה' אל האדם, האדם צריך לעשות משהו קטן לפחות ממנו, את השאר יעשה ה', אבל המשהו הקטן הזה עושה אותו שותף ולא מקבל. ובכך שותף הוא לבריאה.
ובשיחת אחש"פ תשכ"ט ביאר הרבי: הוא הוצרך לתת אצבעו עמהם, כדי שיהיה לו חלק בקורבן שלו, וכך זה בכל ענייני האדם, ה' עוזרו, וכל מה שהוא יעשה האדם זה מעט, אבל בכל זאת צריך הוא לעשות את שלו. וכך לגבי ביאת המשיח, אע"פ שהעילוי אז יהיה שלא בערך למעשינו ועבודתינו, בכל מקרה זה תלוי בקיום התורה והמצוות, מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות וזה מה שיביא את המשיח.
ולגבי הסיפור של "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק", ביאר הרבי בשיחת י"ב תמוז תשכ"ו:
שהרי לכאורה קשה, יש דין שאסור להנות מניסים וכן לא עושה הקב"ה נס לחינם, וא"כ מדוע נעשה נס שכל רגע ורגע היה צריך לנס בכך שהחומץ ידלוק, ולא נס פשוט יותר, חד פעמי, שהחומץ יתחלף לשמן, ואז כל מעשה ההדלקה הוא טבעי?
אמנם בחסידות מבואר, שנעשה נס שצירוף אותיות חומץ החלו להיות מקור להפקת אור, אך לשם מה?
וזה נוגע גם להלכה, שאם אדם יקנה שמן זה, יהיה מותר לו להשתמש אבל אם יקנה את החומץ הדולק יהיה אסור לו להשתמש בזה.
אלא, מצינו בדיני חושן משפט, מי שרגיל בהנהגה ששונה משאר הציבור, אם הוא רגיל בכך - זה נעשה סדר הנהגתו. רבי חנינא בן דוסא היה רגיל בניסים, זה לא היה אצלו דבר נדיר, אדרבה, ולכן גם בשמן ראה בו את כח ה' שמחיה אותו, ואם כן אין לו חילוק בין שמן לחומץ, הכל נס.
ואדרבה, בכדי שהחומץ יהפוך לשמן, היה צריך שתי פעולות, שהחומץ יהפך לשמן ושהשמן ידלק. משא"כ כשהחומץ דולק, נעשתה רק פעולה אחת. וא"כ הוא חסך בניסים.
ובשיחת שבת תבוא תשכ"ח ביאר הרבי שזה שהוא היה מלומד בניסים, הוא הכניס הנהגה שלמעלה מטבע העולם בעולם, זה הביא אותו לומר משנתו, "יראת חטאו קודמת לחכמתו", להמשיך בלימוד התורה שלו הנהגה שלמעלה מגדרי העולם של יראת חטא. מכיון שהוא קיים זאת בעצמו, לכן יכל לדרוש ולתבוע זאת גם מאחרים.
מאפשרים לכם לקבל
