"דמות אב נדירה": פרידה אישית כואבת מהשליח הרב ליפסקר
אבא אחד לכולנו
עוצמת הקשר האישי עם הרב ליפסקר זצ”ל ותחושת האובדן הקשה
בלב שבור ובדמעות אני כותב לך – על כאב אישי עמוק מאוד, על חסרון שאין לו תחליף, ועל דמות נדירה שכבר איננה איתנו.
היום, אני מרגיש כיתום כפול – לא רק משום שאני ואשתי יתומים מאב ואם, אלא משום שהאדם שהיה לי כאבא ממש – הרב שלום דובער ליפסקר זצ”ל – איננו עוד.
מאז שנחתתי במיאמי בשנת תש"מ 1980, עת שימשתי כספר מוכר ואהוב בקהילה המקומית עד לשנת 1994, זכיתי בקרבתו ובאהבתו של הרב ליפסקר.
לא הייתי רק מתפלל בבית הכנסת שלו, אלא בן בית בלבבו.
הוא היה לי מורה, רב, חבר, מייעץ, מכוון – ובעיקר: אבא. בכל ענייני החיים – בעסקים, בהתמודדויות, במעברים, בשאלות רוחניות, בגשמיות, בדרכי חיי – הוא עמד לצידי.
אבל בעיקר – הוא זה שחיבר אותי באמת ליהדות.
לרבי מלובביץ׳. לקשר נשמתי של חיים שלמים. גם כשעזבתי את מיאמי – הוא לא עזב אותי. הוא היה איתי כשנישאתי, המשיך ללוות אותי בכל שלב בחיים, באוזן קשבת וביד פתוחה.
כשהוא שאל “מה שלומך?”, זו לא הייתה שאלה טכנית – זו הייתה קריאת לב. הוא לא רק רצה לדעת – הוא רצה לעזור. לא לצאת ידי חובה – אלא באמת להיות נוכח.
הרב ליפסקר היה אבא אחד לכולנו – אבל לי, הוא היה פשוט אבא.
אפילו בשבוע שעבר עוד שוחחנו. הוא כתב לי מייל, ביקש את פרטי החשבון שלי, רצה לעזור לי לקראת חתונת בני הבכור, מנחם מענדל.
הוא רצה מאוד להיות שותף בשמחה שלנו – ובלב קרוע נודע לי על פטירתו בשבת.
לא קל לכתוב את השורות האלו. הן נכתבות לא רק מתוך כאב – אלא מתוך תודה. מתוך אהבה. מתוך תחושת חוב נצחית לאדם שהיה לי עולם ומלואו.
אני משתף אותך בזה – כי אתה נמנה עם האנשים המעטים שממשיכים בעולם את האור שהרב ליפסקר הפיץ. באכפתיות. באמונה. בחסד חי.
יהי רצון שמעשינו, תפילותינו, והחיים שנמשיך לבנות – יהיו נר תמיד לנשמתו הגדולה.
בכאב, באהבה וברכה.
יהי זכרו ברוך.
מאפשרים לכם לקבל
