איך התורה עברה מדור לדור? הסוד של פרקי אבות | מיוחד
לזכר ולעילוי נשמת השליח היקר הרב שניאור זלמן ע"ה אוירכמן. לרגל השלושים לפטירתו. זכיתי להיות המדריך של שניאור היקר וחברי כיתתו בישיבת הקיץ צעירי ליובאוויטש של מרכז חב"ד תל אביב בשנת תשס"ח. זה היה זמן קצר ביותר לאחר הפטירה של האם היקרה, ושניאור הגיע אלינו עם דובי מיד אחרי השבעה.
מיד הכרתי בחור צעיר עם יכולות מדהימות, שמחה ורגש עצום. חברותי מאד מאד. ויודע אידיש יותר טוב מכולנו.
זהיתי את הכישרון הזה ולכן הבאתי לו לתרגם כמה וכמה דברים עבור ישיבת הקיץ באידיש כבדה, והוא עשה את זה מיד. גם שירים, גם מכתבים שנכתבו לרבי באידיש וגם קטעים של חסידים.
לימדתי אותו ואת קבוצתו את הניגון ידידי רועי ששר הרבי הרש"ב לאחר הסתלקות הרבי המהר"ש והוא התחבר לזה מיד בצורה מובנת כל כך וכה התרגשתי לראות בכתבה הממררת בכפר חב"ד שזה נהיה לניגון חביב עליו במשך השנים.
כמו כן למדנו יחד בישיבת הקיץ את השר באידיש על אודה לקל מפי הרב יחזקאל סופר שהגיע לספר זכרונות מהרבי, ובמשך ישיבת הקיץ שרנו שוב ושוב. והתרגשתי שוב לראות כמה זה השפיע עליו למשך השנים.
בשנים האחרונות הוא עזר לי ודחף אותי בענייני ספר תורה הכללי, במיוחד בתחילת הקורונה ובתחילת המלחמה שעשינו מבצעים בקהילה בעניין ספר התורה הכללי.
שניאור היקר היה מגנט של אור ושמחה, חיות חסידית ואמת בלתי ניתנת לעצירה. הוא יחסר.
איך התורה עברה מדור לדור.
*
פרקי אבות הם פרקים שמרכיבים מסכת שלמה שמלמדת ערכי מוסר ומידות. אבל לא רבים יודעים שיש בהם רובד נוסף. מלבד האמרות עצמן, שני הפרקים הראשונים של מסכת אבות מספרים לנו את סיפור העברת התורה שבעל פה מדור לדור.
ספרי התנ"ך נחשבים ל"תורה שבכתב", ומבחינה כרונולוגית הם מסתיימים בתקופת בית המקדש השני. מכאן והלאה התפתחה לאורך הדורות ה"תורה שבעל פה", במסורת שעברה מדור לדור על ידי החכמים והרבנים שלמדו את התורה ולימדו אותה לתלמידים הבאים.
המשנה בפרקי אבות מצטטת את אמרותיהם של החכמים לפי סדר כרונולוגי, ואם נשים לב לשמות החכמים נוכל לעקוב אחרי העברת מסורת התורה שבעל פה מבחינה היסטורית ולהבין את הרקע ההיסטורי של התקופה.
כעת נסקור בקצרה את התוואי הלא מוכר של פרקי אבות, סיפור העברת התורה שבעל פה מדור לדור.
*
המשנה הראשונה מתארת בקצרה את העברת התורה, החל ממשה רבינו שקיבל אותה ישירות מידי האלוקים ועד לאנשי כנסת הגדולה – שהם למעשה משמשים החולייה הראשונה במסורת התורה שבעל פה.
וכך מתארת המשנה: משה רבינו קיבל את התורה מהשם בהר סיני, ומסר אותה ליהושע. הוא היה מנהיג יחיד של עם ישראל; יהושע מסר את התורה לזקנים – זוהי תקופת השופטים שבה לימדו את התורה קבוצה של ותיקי העם ונכבדיו. השופט הראשון היה עתניאל בן קנז, והאחרון שחתם את תקופת השופטים היה עלי הזקן; אחרי הזקנים התחילה תקופת הנביאים, החל משמואל הנביא ועד לנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, שבעצמם כבר היו "אנשי כנסת הגדולה".
הכנסת הגדולה הייתה המוסד העליון של המנהיגות התורנית-רוחנית של עם ישראל בתקופת הקמת בית המקדש השני, תחת השלטון הפרסי שהרשה לעם ישראל לשקם ולבנות מחדש את המקדש. בכנסת הגדולה היו חברים מאה ועשרים חכמים, ובראשם עזרא הסופר. הם חתמו את התנ"ך והסדירו את סדרי התפילות.
[אגב, אפשר להגדיר כך, כנסת הגדולה בזמן השלטון הפרסי, הזוגות בתקופת החשמונאים, והלל ובניו בתקופות שושלת הורדוס].
המשניות הבאות מציגות את החכמים לפי הסדר, דור אחרי דור.
*
שמעון הצדיק היה מאחרוני חברי הכנסת הגדולה, וכיהן ככוהן הגדול בבית המקדש השני. בזמנו כבש את הארץ אלכסנדר מוקדון היווני, והשניים אף נפגשו1 וכך התבטלה מזימה של הכותים להרוס שוב את בית המקדש.
אנטיגנוס איש סוכו (סוכו הוא שם מקום) היה תלמידו וממשיך דרכו של שמעון הצדיק. בתקופתו היה תרגום השבעים, תרגום התורה ליוונית.
בעקבות פרשנות לא נכונה של דבריו, שניים מתלמידיו, צדוק ובייתוס, פרשו מהזרם המקובל והקימו כתות שנקראו על שמם. אגב, יש שמפרשים שבהקשר הזה נאמרה במשנה בהמשך הפרק האזהרה: "חכמים, היזהרו בדבריכם!". אך הרבי לא מקבל את פירוש הזה, ושוללו לגמרי, כי לא הגיוני שיתנו ביקורת על תנא חלילה.
החל מהדור הבא מתחילה תקופת ה"זוגות" – הנהגה משותפת של שני חכמים בולטים. בדרך כלל, אחד מהם היה נשיא הסנהדרין והשני שימש כאב בית הדין.
*
יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו תלמידיו של אנטיגנוס, ובתקופתם אירע נס חנוכה.
אחריהם הובילו יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי. באותה תקופה יוחנן שימש ככוהן הגדול וכמלך בו זמנית, ואחריו מלך בנו ינאי שרדף את החכמים והרג אותם. יהושע בן פרחיה נמלט למצרים, וחזר לירושלים רק כשתלמידו שמעון בן שטח, שהיה גיסו של ינאי המלך, יישב את ההדורים ביניהם.
אחריהם הובילו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. יהודה בן טבאי לא רצה לקבל על עצמו את ההנהגה וירד למצרים2, אך בסופו של דבר התרצה.
שמעון בן שטח היה אחיה של שלומציון המלכה, אשתו של ינאי המלך. בזמן הרדיפות אחרי החכמים, החביאה המלכה את אחיה והצילה אותו. באחת הארוחות היא חשפה את שמעון בפני אחיה בתנאי שהוא לא ייגע בו לרעה וכך פסק מסע הרדיפות של המלך נגד החכמים. לאחר מות ינאי, מלכה אשתו שלומציון בהנהגה משותפת עם אחיה, והחכמים חזרו לעמדת השפעה והנהגה.
אחריהו הובילו שמעיה ואבטליון, בסוף תקופת החשמונאים. שניהם היו גרים. אבטליון הוא כינוי שמרמז לתפקידו כאב בית הדין: "אב טליא", אב לילדים. בתקופתם המלוכה עברה משלומציון המלכה לבניה הורקנוס ואריסטובולוס, שהתקוטטו ביניהם על המלוכה3, מה שגרם להתערבות של השלטון הרומי וביטול הריבונות היהודית, מה שמסמל את תום עידן החשמונאים.
אחריהם הנהיגו את העם למשך תקופה קצרה בני משפחת בתירה, אך הם העבירו את שרביט ההנהגה להלל – תלמידם של שמעיה ואבטליון – בעקבות אירוע שבו לא היה להם מענה הלכתי בנושא קרבן הפסח.
אחריהן הנהיגו הלל ושמאי. "הלל הזקן" היה צאצא של דוד המלך, והוא ייסד את שושלת הנשיאות, שעברה בתוך המשפחה מאב לבן עד לסוף תקופת חכמי הגמרא. אז גם הסתיימה תקופת הזוגות והחלה תקופת התנאים, חכמי המשנה4, כשההנהגה מובלת בידי ה"נשיא".
בן זוגו של הלל היה מנחם, אך הוא גויס לשירות הממלכה והוחלף בידי שמאי. הלל ושמאי הקימו בתי מדרש וייסדו אסכולות הלכתיות שונות, ותלמידי שני המחנות הרבו לחלוק אלה על אלה במשך הדורות הבאים.
בתקופתם מלך הורדוס, שהרג את רוב חכמי ישראל ומאוחר יותר כיפר על מעשהו בבניית בית המקדש השני.
מכאן יש לפנינו התפצלות – שושלת הנשיאות מצד אחד, ובמקביל העברת התורה בין חכמי המשנה. החלק השני של הפרק הראשון מתאר את המשך שושלת הנשיאות של בית הלל5, ואילו בפרק הבא נחזור להלל הזקן ומשם להמשך העברת המסורת לתלמידו הגדול, רבן יוחנן בן זכאי והלאה.
*
כעת נמשיך בשושלת בית הלל. בנו של הלל הזקן היה רבן שמעון, אך הוא לא מוזכר בפרקי אבות, ככל הנראה מפני שתקופת נשיאותו הייתה קצרה. בנו היה רבן גמליאל, זהו "רבן גמליאל הזקן", שהיה בתקופת המלך אגריפס, בשלהי ימי בית המקדש השני. בתקופתו נדדה הסנהדרין לראשונה מתוך לשכת הגזית שבבית המקדש אל רחבת הר הבית.
בנו של רבן גמליאל היה רבן שמעון6 בן גמליאל, אחד מעשרה הרוגי מלכות שנרצחו בידי השלטון הרומאי בתקופת חורבן בית המקדש השני. לאחר החורבן כיהן רבן יוחנן בן זכאי כנשיא (התואר "רבן" מוקדש רק לנשיאים), שהעביר את משכן הסנהדרין ליבנה.
בנו של רבן שמעון היה "רבן גמליאל מיבנה", שלא מוזכר כאן. הוא מונה בידי רבן יוחנן לנשיא הסנהדרין כשהמצב הפוליטי אפשר זאת, בעוד הוא עצמו עזב את יבנה ועבר לברור חיל7. הוא שיקם את הסנהדרין, ובתקופתו לימוד התורה שגשג בכל רחבי הארץ.
בנו היה רבן שמעון בן גמליאל השני. בצעירותו פרץ מרד בר כוכבא נגד הרומאים. הוא עצמו תמך במרד, וכל תלמידיו נהרגו בקרבות. לאחר המרד יהודה חרבה והסנהדרין וכל המרכז היהודי נדדו צפונה, לעיר אושא שבגליל, שם שכן המרכז התורני עד סוף תקופת התלמוד.
כעת אנחנו ממשיכים בפרק השני של פרקי אבות, עדיין בתוך שושלת בית הלל: הבא בתור הוא רבי יהודה הנשיא. הוא ערך את המשנה וחתם את תקופת התנאים. נחשב כבעל מעמד מכובד מאד, וניהל קשרים טובים עם הקיסר הרומי אנטונינוס. בנו היה רבן גמליאל, בן הדור האחרון של התנאים והדור הראשון לאמוראים, חכמי הגמרא8.
*
במשנה השביעית נחזור להלל9 ולהסתעפות המקבילה של התלמידים.
מתחילים מרבן יוחנן בן זכאי, ששיקם את לימוד התורה לאחר חורבן בית המקדש וכיהן כנשיא הסנהדרין, כאמור. חמשת תלמידיו הבכירים שמפורטים במשנה המשיכו להוביל את מסורת התורה גם תחת הנהגתו של רבן גמליאל, שהחליף בהנהגה את רבן יוחנן. בתקופתם הוקמו ישיבות ברחבי ישראל: רבי אליעזר הקים ישיבה בלוד, רבי יהושע בפקיעין, רבי יוסי בציפורי, רבי עקיבא בבני ברק ורבי מתיא בן חרש ברומי.
חותם את הפרק רבי טרפון, רב נוסף מאותה תקופה, שבצעירותו שימש ככוהן בבית המקדש.
הערות שוליים
1.
גמרא, יומא, סט.
2.
ירושלמי. הובא בתוס' חגיגה ט"ז ע"ב. וראה בהערות רבינו על הלקו"ת המצויין למעלה.
3.
אז היה גם המצור על בית המקדש, והעלו כל יום קרבנות דרך החומה, עד שפעם העלו ד"א והזדעזעה הארץ.
4.
באגרת רב שרירא גאון מובא שבתקופת המקדש לא היו מחלוקות בעם ישראל, ולכן הזוגות כמעט ולא מוזכרים במשנה, ועיקר חכמי המשנה הם מהדור שלאחר החורבן.
5.
ועיין בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה, שמביא שמהלל הזקן היו שני מקבלים, בנו רבן שמעון ורבן יוחנן בן זכאי.
6.
מצינו בדורות שלאחריו הרבה בשם שמעון, רבי שמעון בר יוחאי, שמעון בן זומא, שמעון בן עזאי רבי שמעון בן אלעזר ועוד רבים. ואולי נקראו על שמו של הנשיא שמהרוגי מלכות.
7.
בפשטות אולי י"ל מכיון שהגמרא מספרת במסכת ברכות שהעבירו אותו מהנשיאות ולאחר מכן היה נשיא יחד עם רבי אלעזר בן עזריה ובכדי לרמז זאת לכן לא הוזכר בשלשלת. בתקופת רבן גמליאל היה את רבי עקיבא ותלמידיו. או שיש לומר מכיון שעל רבן גמליאל וחבריו מסופר רבות במשנה, ולכן אין צורך לספר עליו כאן כי תולדותיו ידועים.
8.
אולי הסיבה שזה באמצע המשנה, בכדי לבטא חזרה אחרוה לשלשלת ולא המשך.
9.
אחת המשניות היא "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. הרבי מביא בשיחה את המדרש ואת ביאור האריז"ל שזו הייתה הגולגלת של פרעה מלך מצרים, ואמר לו הלל שהיה גלגול של משה, על זה שהרגת את ילדי ישראל ביאור נהרגת אתה, ואז פונה לישראל ואומר "וסוף מטיפיך יטופון" – גם שאר השונאים שלנו ימותו.
מאפשרים לכם לקבל
