לרגל יום היארצייט: "המשקפיים של בני" / אלי' וולף • טור
חוויות ומאורעות שהתרחשו במדינות שונות, בזמנים ובמקומות שונים בתחנות חייו: ב'חדר' בנחלת הר חב"ד, בישיבה קטנה ובישיבה גדולה, בשנות לימודיו ב-770, בהיותו בשליחות לפני חתונתו, אם זה באיטליה, בתאילנד או בטקסס, בחייו בשליחות עם רעייתו באודסה ולאחר מכן, במקום משכנם הקבוע בהנובר -
והמוטו שבהם הוא אחד, הבריח התיכון שבהם הינו זהה: היחס של בני אל הזולת, אל האחר.
בני לא ראה את הזולת כ"אחר", אלא כאח-קרוב. יהיה מעמדו, השקפתו, או אורח חייו של העומד מולו ככל שיהיה - בני חייך אליו מכל לבו, הכיל אותו, חשב עליו, ניסה להבין מה הצורך שלו, והעניק לו את ההרגשה שהוא האדם הכי קרוב ללבו, הכי חשוב בעיניו.
בני לא חיפש לשנות את האחר. הוא אמנם קיווה שכולם, כולל אלו שאינם שומרי תורה ומצווה, ישמרו תורה ומצוות בהידור. שכולם, כולל אלו שהתחנכו בחוגים אחרים, יעמיקו בתורתו של הרבי ושמו של הרבי יינשא בפיהם בהערצה ובהדרת הכבוד –
אבל גם אם זה לא עמד להתרחש כאן ועכשיו, גם אם הוא לא ישנה את אורח חייו – בני ראה בעומד מולו את המשתף, את המאחד, את ה'אדם' שבו, את החיבור שלהם.
והאדם שמולו חש אכן שהוא יקר וחשוב לבני, כי זו האמת שבני הקרין כלפיו. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם".
*
במהלך ימי ה'שבעה' דייק באוזניי אחד המנחמים בתוכן דבריו אלו של שלמה המלך, מדוע נאמר "כמים הפנים לפנים", השתקפות פני האדם במים - והלא שלמה המלך יכול היה לבחור במשל אחר אך בעל אותה ההבנה, בהשתקפות הפנים על ידי מראה וכדומה.
ההסבר הוא: כדי שפני האדם ישתקפו במים, "כמים הפנים לפנים" - על האדם לכופף עצמו אל המים, להרכין את ראשו כלפי מטה. באם האדם יעמוד בראש זקוף ומתנשא, הוא לא יוכל לראות את השתקפות פניו במים.
כדי שיהיה "לב האדם לאדם", שהזולת יחוש בלבו את הלב שלך – הדבר צריך להיות בדומה להשתקפות של "כמים הפנים לפנים". צריך "להתכופף" כלפי השני, לא לעמוד מולו מתנשא וגאה. עליו לצאת מהעיסוק עם עצמו, לתת את לבו אל הזולת, ורק באופן זה יהיה "לב האדם לאדם".
זו היתה גישתו של בני ביחס אל האחר - "לב האדם לאדם". הוא העניק לו את לבו והעומד מולו חש זאת, ומכאן האהבה הגדולה שכולם רחשו לו בחזרה, הם ראו שהוא ניגש אליהם "כמים הפנים לפנים".
*
ביום כ"ב שבט עצמו, מיד אחרי תפילת מנחה שהרבי התפלל בביתו אחרי קבורתה של הרבנית חי' מושקא ע"ה, הרבי אמר: "והחי יתן אל לבו", ומיום זה ואילך, הדבר היה שגור על לשונו הק' לאורך חודשים ארוכים.
"והחי יתן אל לבו" - עלינו לתת אל לבנו את גישתו של בני, "לב האדם לאדם". נאמץ אל לבנו גישה זו, שהלב שלנו יחוש את הזולת, ומהלב – הדבר יירד אל אברי המעשה, "לבא פליג לכל שייפין", עד כדי שהזולת אכן יחוש את לבנו אליו.
כאב פטירתו קרע את הלב של כולנו, כך גם ה"יתן אל לבו" צריך להיות בלב כל אחד מאיתנו, על כולנו להיות "לב האדם לאדם".
במהלך השבוע האחרון סיפר לי אחד השלוחים, חבר כיתה של בני, שבהיותם תלמידי הישיבה ב-770 הם התוועדו יחד בסעודת פורים וקיימו בהידור את מצוות היום "עד דלא ידע", ובשלב מסויים בני נפל ונרדם על מדרגות בימת קריאת התורה.
חברו זה, כטוב לבו גם הוא ביין, איבד היכן-שהוא את המשקפיים שלו, וכשהתעורר הלום-יין ולא ראה את משקפיו - לקח את המשקפיים של בני והרכיבם על עיניו.
מאז היה בינו לבין בני מעין "קוד פנימי" שרק שניהם הבינו אותו: "המשקפיים שלי אצלך"...
כעת, כאשר בני "נפל ונרדם" בשנית, מוטל עלינו "והחי יתן אל לבו". כדאי שכל אחד מאיתנו "ירכיב את המשקפיים של בני", ויביט בעדם על הזולת, על היהודי השני.
ייתכן והשני יישאר 'שני' בהשקפתו ואף באורח חייו. ייתכן ודרכו כלל לא מקובלת עלי ובעולמי הפנימי אני שולל את הנהגתו –
אבל עלינו לראות אותו כמו שבני הביט על העומד מולו, "להרכיב את המשקפיים שלו". למצוא את המכנה המשותף, את המאחד בינינו, להעניק לו את הלב, לתת לו הרגשה טובה, חיבור בין אחים.
מאפשרים לכם לקבל
