האנטישמי הגדול שכתב על "הצדיק מענדל מליובאוויטש"
בפגישות הראשונות ("יחידות") עם הרבי, הרבי התחיל לדבר על הנושא שחסרים ספרים ברוסית על חיי היהודים. כשעולים חדשים מברית המועצות נפגשו עם יהודים אורתודוכסים, היה קשה להסביר להם שהם נפגשים עם אנשים שחיים בעולם היהודי וכפי שהיה מקובל אצל יהודים מזה דורות עד שהשלטון הסובייטי הרס ומחק את זה. שום דבר לא חדש, רק צריכים לחזור אל החיים היהודיים כפי שהתקיימו בכל אתר לפני המהפכה הרוסית. כשמערכת הוצאת הספרים של אגודת "שמי"ר" (שומרי מצוות יוצאי רוסיה) התחילה לאסוף חומר כדי להוציא קובץ מאמרים ברמה גבוהה, הרבי הדריך והתנה שבקובץ יכללו מאמרים רק של סופרים יהודים שומרי מצוות או של גויים. תנאי זה צמצם מאוד את המבחר הזמין שבו היה ניתן לעשות שימוש.
המערכת מצאה מאמרים אלו במקומות אקראיים. למשל, זכרונות של אחד מהאנטישמים הגדולים בשם סטניסלב סטניסלבוביץ' אוקרייץ', שעליו כידוע כתב הסופר צ'כוב שהוא שונא יהודים. ידוע שקאופמן, שהיה שר בממשלה הצארית, פיטר אותו מתפקידו בגלל האנטישמיות שלו. אוקרייץ' עצמו כתב שהוא ממוצא פולני. אותו סטניסלב היה מאד מקורב לחוגים שפעלו נגד הכיבוש הרוסי בפולין. סטניסלב אוקרייץ' עצמו כתב בזיכרונותיו שהתקרב למתנגדים לכיבוש דרך השפעתה של כלתו. אוקרייץ' מספר שפעם הוא נפגש בדרך בקבוצת אסירים שהיו בדרך לסיביר. בין האסירים זיהה בקושי את כלתו, שפניה כוסו בצעיף. הוא קרא לה בשמה ושאל למה היא שותקת. הוא מספר שהיא הרימה את הצעיף והורידה תחבושת מעל עין אחת. הוא הזדעזע לראות שהעין חסרה ובמקומה היתה צלקת מכוערת ופצע מדמם. הוא שאל בזעזוע, "מה זה? מי עשה לך את זה?" היא ענתה לו בקול לא מוכר ומלא עצב, "אתה שואל מי עשה לי את זה? קוזאק עשה לי". סיפור זה גם תואם את זיכרונותיו והשתלשלות חייו הידועים.
הרבי הצמח צדק, הצדיק מנחם מענדל מליובאוויטש. לא רק יהודים התייחסו לשמו בחרדת קודש, הרבי היה 'אישיות אגדית' בכל צפון רוסיה באותם הימים, גם בקרב גויים. סיפורים רבים נסובו בנוגע לניסים הקשורים אליו ולקדושתו הרבה. בזכותם ההתייחסות אליו הייתה כענק שבענקים, מרומם מעל כולם, כמהלך ד' אמות מעל הקרקע, מעשיות נלחשו על כל מיני מקרים מופלאים של ריפוי מחלות ואפילו גילויי עתידות הקשורות בשמו.
זוהי רק אחת מהעדויות הרבות על גדולתו, מפיו של גוי וכך הוא סיפר:
"שמעתי סיפורים רבים על יכולת הנבואה של הצדיק, אך הייתי מסופק מאוד בנוגע לאמיתותם. לדוגמה, מפה לאוזן עברה השמועה שלמושל האזור גמלאה, אדם עוצמתי ששלט באזור, אמר הרבי שיפטרו אותו מתפקידו זאת למרות שהיה אחיו של שר בממשלה. זה היה בלתי נתפס, אבל בסופו של דבר התקיים. הפקיד הכי חזק באזור פתאום נעלם ולא נראה עוד.
בשנת 1860 אחד היהודים העשירים, בעל עסק גדול לפסי רכבות, סיפר לי שהצדיק ר' מענדל אפילו נסע לפגישה עם המלך ניקולאי בפטרבורג, ושאל אותי האם נסיעה לליובאוויטש שבה אזכה לראותו או לפחות לשמוע עליו מקרוב, תסייע לי להודות בגדולתו.
"אני לא מאמין שאדם כלשהו, גם כזה שאומר דברים גדולים יכול להיות מרומם מעל הקרקע." השבתי לאותו עשיר.
"הרבי ניבא שאהיה עשיר מאוד", הוא השיב לי, ושבזכות התואר שרכשתי יתאפשר לי להתגורר בפטרבורג למרות האיסור החמור למגורי יהודים באותה תקופה. גם אני התקשיתי להאמין, סיפר לי אותו יהודי, אבל מילותיו של הרבי התקיימו במלואם. לא רק שהתעשרתי והעתקתי את מגורי לעיר הבירה, גם המכתבים שנשלחים אלי מכילים תארי כבוד גבוהים. אמור לי אם כן, כיצד אוכל שלא להאמין לכל מילה היוצאת מפי קודשו?"
באותה תקופה העיירה ליובאוויטש הייתה כלולה באזור שעליו הייתי ממונה מטעם המכס. ראיתי בזה הזדמנות לעמוד על דמותו של הצדיק יותר מקרוב. עשיתי את דרכי לליובאוויטש בכביש מפותל שאיכותו ירודה במיוחד. אני חושב שסללו את הכביש עוד בתקופת מלחמת נפוליאון. נסענו לעיתים על גבי קורות רעועות שאחזה בהם החלודה. הכביש היה מלא בשלוליות בגודל של ביצות טבעוניות שאפילו פרה אם תיפול לתוכן, לא יהיה ניתן לחלצה והיא תטבע קרוב לוודאי למוות.
תקופת האביב החלה, האוויר היה חמים ומואר, היער כמו התעורר לחיים. קול צפצוף ציפורים וזרימת מעיינות עלו מתוכו. דרך היער עוברים שני נהרות - דבינה ודנייפר. בנות יענה נראו לעיתים עוברות בין העצים. האצתי בעגלון כדי לא להסתכן בשהייה ביער בלילה, שנספיק להגיע לליובאוויטש לפני בוא ערב. לאחר יציאתנו מהיער, עלו הירח והכוכבים. העלייה לכביש הייתה כבר במקום יבש. האדמה באיזור הייתה שייכת לגרף ליובומירסקי. את עשר הק"מ האחרונים עברנו די מהר. שאר הדרך עברה במהירות וכבר מצאנו את עצמנו בליובאוויטש.
באותם הימים אנשים נהרו לצדיק כדי להסתופף בצילו בזמן החגים. חסידיו של הרבי הפיצו שמועות וסיפורים על הצדיק ששבו את לב האנשים. היה נראה שכל הסובבים באזור מאמינים לסיפורים עליו. בין היתר סיפרו שהוא ריפא הרבה אנשים וידוע כמספר עתידות רואה נסתרות.
ביתו הגדול של הצדיק עמד באמצע השוק המקומי. לצדיק היו בנים נשואים שכבר בנו משפחות גדולות משלהם והתגוררו בסמוך אליו. בעצם נראה במידה מסוימת כאילו כל ה"שטעטעל" שייך לצדיק ומשרת אותו. השפעתו הייתה נרחבת, אפילו המשטרה המקומית פעלה לפי הנחיותיו.
תפקידי במכס היווה חידוש עבורם. התקשיתי לעבוד מול אנשים מקומיים, ובמיוחד אנשים שהתנגדו מטעמי דת. ליהודי השעטעטל לא היה אומץ להתנגד באופן גלוי. אך היו להם דרכים אחרות להביע התנגדות. שמעתי על פקיד כמוני, בריא וחזק שהגיע לעיר שקלוב – עיר יהודית גדולה – ולמחרת הלילה הראשון שלן בעיר מת מסיבה מסתורית. אפילו המושל לא יכול לעשות דבר.
בזמן שלפני פסח, בנו של הצדיק, זלמן רבינוביץ', הקים בית חרושת לייצור וודקה כשרה לפסח ("פסח-וודקה"). תפקידי היה למדוד את החביות ואת כמות הוודקה ולהעניק אישורי ייצור והפעלה לבית החרושת. פסח - וודקה עשוי מצימוקים או משאריות של ענבים, ודורש השגחה קפדנית. הסבירו לי שאפילו פירור קטן של לחם - פוסל את הוודקה לגמרי. כחלק מהגדרות התפקיד ועל פי הנחיות העבודה המקובלות היה עליי להיכנס פיזית לתוך החביות, ולהשתמש בחוט מיוחד כדי למדוד את הרוחב והעומק שלהן ואז לחשב את הכמויות. נאמר לי מראש שאסור שיהיה לי אף פירור לחם בכיסים, ואפילו שהדבק שבשרוולים שלי לא יכול להיות עשוי מחומר "חמצי". אך אז גיליתי, שבהיותי גוי, מספיקה כניסתי לחבית כדי לפסול את כל תכולתה, עם חמץ או בלעדיו.
ר' זלמן זעק בפחד: "אוי וויי מיר"! אי אפשר בשום אופן להיכנס לתוך החביות!"
עניתי, "אני חייב להיכנס לתוך כל חבית עם חבל ולמדוד."
צילום: שאטרסטוק
-" לא יכול להיות! אם כן תפסול את כל הפסח-וודקה. הצדיק סומך עלי שהוודקה תהיה כשר לפסח. אדוני הפקיד, אם צריך למדוד, אני אכנס ואמדוד בשבילך", הציע ר' זלמן.
-"זה לא חוקי", השבתי לו. לפי התקנון רק אני הפקיד צריך לעשות את זה."
התלבטתי האם להיכנס לתוך החביות בידיעה שאפסול בשבילם את ה"פסח-וודקה". מצד אחד ראיתי את "ארמון" הצדיק והיהודים הרבים שעמדו סביבו. זה מראה ששידר כוח ויראת כבוד. ומה תהיה תגובתם אם אתעקש? וחשבתי לעצמי שאולי הפעולה לא באמת הכרחית. למה דווקא אני צריך להיכנס כדי למדוד? לכאורה גם אם מישהו אחר ייכנס וייבצע את המדידות בפיקוחי ועל פי הוראותיי, תתקבל אותה תוצאה רצויה. האינטרסים של הממשלה לא יינזקו לכאורה. מצד שני, המושל סומך עלי שאסתדר עם היהודים, אבל בשום פנים ואופן לא שאעשה דבר בניגוד להנחיות הממשלה.
לפי ההיגיון לא הייתי צריך להתחשב בטעמי דת. ה"בוסים" שכתבו את ההנחיות לא התחשבו בזה. היום, אחרי 50 שנה, אולי הסיפור נשמע מצחיק. אולם בזמנו חריגה מההנחיות עלולה הייתה לעלות ביוקר רב. בעודי מתלבט, יישוב בחדרי בפונדק, שמעתי דפיקות. בדלת נכנס יהודי שמנמן בלבוש חסידי עם "קפוטה" שחורה ארוכה ו"יארמולקה" שתחתיה פאות מסולסלות, עם אף גדול שעליו משקפיים עשויים מכסף, ועיניים קטנות.
-"אני אחראי על בית החרושת של "פסח-וודקה", שבבעלותו של זלמן רבינוביץ'. הגעת לפה כדי למדוד את החביות?" שאל אותי.
-"אכן" עניתי.
-" האם אתה רוצה להיכנס לתוך החביות כדי למדוד אותן?"
-"כן". עניתי ביבושת.
-"אוי!". נאנח אותו היהודי. שתק לרגע. אחר כך הוציא מכיס המעיל שטר של 100 רובלים והניח אותו מתחת לפמוט.
-"מה זה? למה שמת פה כסף?" שאלתי.
-"למה אתה רוצה להיכנס לתוך החביות ולפסול את הוודקה?" השיב לי.
-"אני צריך לפעול לפי הנוהל" הסברתי.
-"אבל אני צריך לשים פה את הכסף" השיב לי בשלווה.
-"לך מפה!! צעקתי עליו. "קח את הכסף ותעוף מפה!" לקחתי ביד את המסיק... האחראי תפס את הכסף וברח. הסתובבתי מרוגז בחדר. הניסיון לשחד אותי היה חצוף ופוגע. איך הם חושבים שאסכים לקחת שוחד? כנראה שהמעמד של הפקידים ברוסיה היה נמוך מאוד, כך שקיבלו כספי שוחד במהירות. אבל הייתי צעיר ואידיאליסט וחשבתי שאני לא אהפוך לכזה. אחרי עשר דקות שוב נפתחה הדלת ואותו אחראי שמנמן נכנס.
-"עכשיו אוכל לדבר איתך?" - שאל בחשש מה.
-"תדבר" - עניתי.
-" ייתכן שהסכום שהצעתי לך לא מספיק? אני יכול להוסיף עוד 50 רובלים."
תפשתי את הערדליים (מגפיים) וזרקתי עליו. האחראי ברח. שמעתי מאחורי הדלת שהוא צועק, "נשבע שלא כדאי לייצר את הוודקה. זה בכלל לא ריווחי. אם כן, שבעל הבית בעצמו יבוא לדבר איתך. יותר מ-150 רובלים אני לא יכול לתת..." האחראי לא יכל להאמין שפקיד כמוני לא מוכן לקבל שוחד והיה בטוח שמה שנדרש זה להציע יותר כסף.
באותו זמן כל הפקידים רצו להוציא שוחד מהיהודים, פקידים גדולים וקטנים כאחד. סיפרו שאפילו הארכיבישוף של מוגילוב טמן ידו בצלחת. בעל פונדק אחד תרם כמה מאות רובלים לארכיבישוף "עבור עניים". רק אז אישרו לו דרך פלא שהמרחק בין הפונדק לבין הכנסייה הוא חוקי.
נתתי פקודה שלמחרת הכל יהיה מוכן כדי שאוכל למדוד את החביות, והתכוננתי לישון – אבל לישון לא נתנו לי. השוטר המקומי הגיע אלי באמצע הלילה. הכרתי אותו מזמן – זקן, נמוך, עם שערות קצת לבנות, וניגש ישירות לעניין ללא הקדמות.
-"אצלך היה טיפש בשם חיים האחראי שהציע לך כסף?"
-"כן."
-"וזרקת עליו את הנעל?"
- "כן."
-" פגעת בו בעין? אתה מייצג משרד ממשלתי, וככה אתה מתנהג? בא אליך אחראי של בית חרושת כדי לתאם עמך איך למדוד את החביות. ובמקום לשוחח זרקת עליו נעל? דבר כזה לא צריך לצאת החוצה."
-"הוא ניסה לתת לי שוחד! מה תגיד, שהייתי צריך להשלים עם זה?"
-"חס וחלילה. אתה לא צריך לקחת שוחד, אבל האם אתה חושב שאף אחד לא יקח את הכסף? מחר יבוא אליך ר' זלמן רבינוביץ'"
-"תגיד לו שאם ירצה לבוא אלי להציע כסף, שלא יבוא!"
-"אל תדאג. הוא לא יציע לך כסף. כבר הסברתי לו שאתה מקבל משכורת מספיק גדולה שלא צריך להוסיף עליה שוחד..." אבל ר' זלמן יגיע לשאול אותך כמה שאלות. בקשר לר' חיים האחראי, הוא מבקש סליחה."
התברר שזלמן רבינוביץ' היה איש סולידי. מעילו הארוך היה דומה יותר למעילים של סוחרים רוסיים ולא ל"קפוטה". קודם כל התנצל על התנהגותו של חיים ואמר, " חיים הוא טיפש. אבל כבודו, כולם מבקשים כסף. עבור כל צעד שאנו היהודים עושים אנחנו צריכים לשלם. למשל, אבי גר בליובאוויטש, יהודי זקן, חכם, חי חיים של צדיק. אבל כמה צריכים לשלם כדי שלא יטרידו אותו? שוטר מקבל כסף, נציג של העיר מקבל כסף, לעיר מוגילוב שולחים כסף. לא מזמן הרופא שגר בוורשה ביקש שנשלם לו, אחרת ידווח לרשויות שהצדיק מענדל מרפא אנשים בלי רישיון. הוא לא מרפא דרך תרופות, אלא שם את ידיו על ראש החולה ומתפלל עליו.
-"וזה עוזר?" שאלתי אותו.
זלמן ענה, "למי שמאמין – זה עוזר, כמו שכתוב אצלכם בספרים. לפי האמונה זה עוזר."
-" קראת את ספרי "הקודש" שלנו? - שאלתי בפליאה.
-"לא קראתי, אלא שמעתי" השיב לי ר' זלמן.
עברנו לנושא שלנו, בקשר למדידת החביות. ר' זלמן דיבר אלי ישירות: "אם בנוכחותך יהודי ימדוד אותן, האם ייגרם נזק לממשלה?" בלית ברירה, הסכמתי איתו שלא יגרום נזק לקופת המדינה.
-" אז למה כבודו רוצה לפסול את המשקה, בזה שתיכנס לבד?"
-" זה החוק. מה ההיגיון שאם אני אכנס בעצמי, זה יפסול את המשקה?"
-"הכל לפי החוקים שלנו, וכל פרט חשוב. השיב לי ברצינות ר' זלמן. היום זה, מחר זה משהו אחר, וכך מבנה החוקים שלנו יתפרק. לא תתרגז אם אמשיך לדבר?" שאל.
-"תמשיך לדבר" עניתי לו.
-"למשל, אנשים חכמים אומרים שהתנהגותכם בכנסיה התיישנה, ויש אנשים שלא צמים את כל הצומות שלכם. הציבור שלכם עם אינטליגנציה כבר לא הולך לכנסיות. יש כאלו שבאים ובכלל לא "מתפללים". האמונה התחלשה. האם העם שלכם התעלה מכך? ההיפך. אנו צריכים לשמור על היהדות שלנו. האמונה שלנו מגינה על העם היהודי. החוקים מגינים עלינו. למה אי אפשר להקל? ברגע שמקילים בדבר אחד, מבנה הדת מתחיל להתנדנד. האם אתה חושב שאם יהודים יפסיקו לשמור על כל החוקים, הם יהפכו לטובים יותר?"
לא היה לי מה לענות.
-"הנה כבודו, אם כך, בבקשה תאשר לפועלים יהודים למדוד את החביות בנוכחותך ובהנחייתך. הם מקצוענים ויודעים בדיוק איך למדוד."
אצלי בראש צץ רעיון: אולי על בסיס שיחתנו, אצליח להתקבל לביקור אצל הצדיק מענדל. מאד סקרן אותי לראות את הצדיק הזה. כנראה שכדאי לבקש את זה. שמעתי שלפני כמה שנים ראש העיר בליובאוויטש, בוצקובקי, ביקש לראות את הצדיק אך לא נענה בחיוב. אולם פיצו אותו במתנה יפה. אם אסכים לבקשת זלמן, אולי הוא יסדר לי פגישה אצל אביו הצדיק?
-"אולי אוכל לבקר אצל אביך?" שאלתי.
-"לא, רבי מענדל כבר בן 100 שנה, חולה, רתוק למיטה ולא מדבר רוסית. למה צריך לראות אותו?"
-"אני מבטיח שלא אעשה פרובוקציה ואכבד אותו כראוי. פשוט אישיותו מעניינת אותי."
סיימנו את השיחה. ר' זלמן שמח מאוד שבאתי לקראתו בקשר למדידת החביות. והא ענה, "בקשר לאבי, אדבר איתו. למה אתה כל כך רוצה לראות אותו? רק לראות אותו, הצדיק לא יסכים. אגיד לו שאתה רוצה לדעת מה צופן עתידך."
-"תגידו ככה, אבל אני לא כל כך מאמין שיש אדם שיוכל לנבא לי את עתידי."
ר' זלמן חייך ואמר: "הרבה אנשים לא האמינו, אבל שינו את דעתם אחרי שהכל התקיים. אצלנו בתורה יש הרבה דוגמאות של אנשים שניבאו את העתיד וזה התקיים."
אחרי המדידות בבית החרושת של זלמן, הוא הגיע אליי עם עגלה ולקח אותי לאביו. בכניסה לבית של הצדיק עמדו הרבה אנשים. אם ר' זלמן לא היה מלווה אותי, לא היה מתאפשר לי להיכנס. לא קיבלו אותי בעין יפה. בעיניהם ראיתי שהם יגיבו לכל פרובוקציה מצדי. זלמן העביר אותי דרך כמה חדרים. בכל חדר עמדו רהיטים עתיקים מרשימים מוונציה מסוגים שונים, עם ריפוד ישן ואוסף ספות לא מעוצבות. מהתקרה נתלו נברשות עתיקות. על הרצפה עמדו קנדלברות (מנורות) עתיקות עם נרות מיוחדים. כולם רהיטים יקרי ערך למראה שקשה היה למצוא כמותם באותם ימים. אבל לא היו פסלים ולא תמונות, שטמאים לפי הדת היהודית. על משקופי כל הדלתות היו מזוזות מאוד יפות. בכניסה לכל חדר ר' זלמן נגע באצבעותיו על המזוזה. ליוו אותנו כמה אנשים, זקנים וצעירים, שדיברו ביניהם בשקט. פסענו על שטיח, אולי כדי שלא להרעיש בצעדינו, עד שהגענו לכניסת החדר של הצדיק.
זלמן ביקש שנעצור, פתח את הדלת ונכנס בחרישיות לחדרו של הצדיק. המתנו מחוץ לדלת זמן מה. זלמן חזר ואמר שאביו מתפלל כעת. לשאלתי כמה זמן צריך לחכות והאם אוכל להיכנס בלי רשות, ענה לי שאי אפשר!! עלי להמתין עד שהצדיק יקרא לי.
אחד המלווים, איש נמוך, אמר לי לא לדבר בקול רם והסביר, "בשנה שעברה הגיע הירש צוקרמן לליובאוויטש ממוגילוב. אתה מכיר אותו? הוא מאד עשיר. רצה להיכנס בלי רשות. אתה יודע מה קרה?"
- "מה קרה? לא הרשיתם לו להיכנס?" שאלתי.
-"לא. הוא פתח את הדלת למרות האזהרות. כשראה אותו הצדיק, נפנף בידו וכאילו רוח עוצמתית הכתה בו והעיפה אותו אל מחוץ לחדר, עד כדי כך שלא הצליח לעמוד. בסוף עזב בלי שזכה אפילו לראות את הרבי, והחליט לתרום מיד 2,000 רובלים לנזקקים ככפרה על מעשהו. כשתחזור למוגילוב תוכל לשאול אותו על המעשה."
הדלת נפתחה קצת. זלמן רבינוביץ' הוציא את ראשו ואמר לי: "בבקשה תיכנס. אבא מוכן לראות אותך."
נכנסתי לבדי ללא ליווי של אף אחד. חדרו של הצדיק היה גדול ומרוהט בפשיטות. בכל קיר היו שלושה חלונות. משני הצדדים עמדו ארונות ענקיים מלאים ספרים וגם כתבי יד עשויים מעור. בין הקירות עמדה ספה שעליה ישב הצדיק ומסביבו כריות רבות. הצדיק היה איש נמוך קומה וחיוור פנים לבוש בבגדים לבנים. על ראשו לבש כיפה גדולה ואת צידי ראשו עיטרו פאותיו הדלילות והצהובות. עיניו החודרות של הרב הביטו בי. התפעלתי שיש לו מבט עז כמו של איש צעיר. הצדיק פנה אלי ואמר משפט קצר ב"לשון הקודש" (כך התברר לי אחרי השיחה) כפי שהיהודים קראו לה. אחד מעוזריו תרגם לי לרוסית: "הצדיק אמר שתאריך ימים." הצדיק הוסיף כמה משפטים נוספים.
-"בקרוב המקצוע שלך יתחלף ותמצא את עצמך הרחק בצפון, בסכנה גדולה. אך ה' יעזור לך להיחלץ מהסכנה, להינשא ולהקים בית וחיים מאושרים, תזכה להביא לעולם שני ילדים ואף תתברך בעושר ופרסום, אך העושר ייאבד לאחר זמן. סע לשלום".
הצדיק השתתק, התיישב חזרה על הספה ועצם את עיניו.
זלמן לחש לי, "אבא מאד עייף. הוא זקן וחלש." הוא תפס בידי והוביל אותי אל מחוץ לחדר. בסלון הגישו לי מיני מטעמים יהודיים - געפילטע פיש, צימעס, קוגלים עם הרבה פלפל, בקבוקים עם תוויות זהב וריבות מסוגים שונים. רציתי לטעום אבל לא יכולתי להכניס לפי דבר.
באותו הערב עזבתי את ליובאוויטש.
בינינו אני מודה שמיד אחר כך שכחתי את דברי הצדיק. למה שאחליף מקצוע? העבודה במכס נוחה, המנהל היה כמעט קרוב משפחה. הייתי מאורס לבחורה טובה. הייתי מרוצה מהחיים. למה לנסוע לצפון? מה יש לי לחפש שם? הצדיק הזקן אמר לי כל מיני דברים שבעיניי בלתי הגיוניים, וחוץ מחסידיו – מדוע שגוי כמוני יאמין בכלל לנבואותיו?
אך אז כל דבריו החלו מתגשמים בזה אחר זה: בשנת 1863 הסתבכתי מאד והייתי נתון בסכנה גדולה, אך הצלחתי להיחלץ ממנה. הקשר עם כלתי נותק. המנהל שלי הוחלף, ואת מקומו תפס קאופמן - חכם לא גדול - שפיטר מיידית את כל הפקידים שהחזיקו בדת הקתולית, ואני ביניהם. בעקבות הפיטורים מצאתי את עצמי בלית ברירה נוסע לצפון כדי למצוא מחייה. בווילנה הכרתי את מייסד העיתון "הזמן החדש". עברתי לגור בפטרבורג ועסקתי בתור המזכיר הראשי של העיתון. ומה עם הרכוש שהבטיח לי הצדיק ר' מענדל? בבעלותי היו שלושה מבנים בפטרבורג. למערכת העיתון שבו עבדתי היו 20,000 מנויים והתפרנסתי בהרחבה גדולה. אולם לפתע התפרסם על משבר גדול בבנק קרדיט שהיה בניהול שאומן, וניירות הערך הרבים של הבנק שהחזקתי בהם הפכו באחת לחסרי ערך, עימם הפסדתי את כל הבניינים שהיו בבעלותי, ואף את העיתון לקחו ממני במרמה. כל רכושי הרב אבד. התחתנתי וגרתי בשלווה עשרות שנים. כל מה שניבא לי הצדיק התקיים. אפשר להגיד שזה "צירוף מקרים", אבל כל כך הרבה צירופי מקרים? יש הרבה דברים שלא חלמתי עליהם והם התקיימו.
וכך ראיתי במוחש את דברי הצדיק מהווים נבואה לכל מהלך חיי.
ולבסוף, בסביבות גיל השמונים היה עלי לפרוע שטרי חוב ולכסות ריביות. את כל הפעולות הללו ביצעתי בבנק שבבעלותו של אותו ידיד יהודי שפגשתי אז בוורשה. זה שסיפר לי לראשונה על הצדיק ועל ההבטחה שקיבל מהרבי לעשירות ולתפקיד בכיר. סיפרתי לו על דברי הנבואה ששמעתי מהרבי שבה צפה את העתיד לקרות עמי ואת הדרך שבה התגשמו דבריו במהלך חיי.
הודיתי בפניו שליהודים יש שכל חריף שמוביל למסקנות מפתיעות, וכל דבריו של הצדיק קרוב לוודאי הן אמת לאמיתה והתקיימו במלואם."
1
0
0
0
מאפשרים לכם לקבל
