סיפורים אמיתיים על יציאה מעבדות לחירות כאן ועכשיו
יום הולדתו של הרבי חל ימים ספורים לפני חג הפסח.
אחד המסרים שהרבי הדגיש לאורך כל השנים הוא המסר של "יציאת מצרים", על כל אדם תמיד להתקדם ולצאת מכל מה שמפריע ומצר לו.
הרבי הסביר את המושג 'חירות' באיגרת כללית שמוענה ל"כל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם". כשאדם משתחרר ממה שמפריע לו הוא בן חורין אמיתי. כשם שאדם חייב חמצן, מזון ומים כדי להיות בן חורין, גם היהודי חייב לצרוך תורה ומצוות, וכשהוא עושה את זה הוא בן חורין אמיתי. במילים אחרות, המעמד של בן חורין כרוך במחויבות ולא מייצג הפקרות.
ובכן, לצאת ממה שמפריע, להיות בן חורין אמיתי, אלו מסרי הרבי, אלו מסרי חג הפסח.
במסגרת שליחותי כבר 13 שנים בגוש הגדול בצפון תל אביב – מתוכן 11 שנים ברבנות קהילה ובית כנסת – הזדמן לי לשמוע סיפורים רבים מאנשים שהצליחו לצאת מהמצרים שלהם וצמחו והגיעו לפסגות רק בזכות האמונה שהם מסוגלים.
הסיפורים שיובאו כאן כולם אמיתיים ומדויקים, אך בכדי לשמור על אנונימיות האישים, טושטשו כל הפרטים האישיים המזהים.
*
אמיר הוא איש עסקים מוצלח, יהודי מאמין שמקפיד להתפלל שלוש תפילות ביום במניין, קולו הערב אף נישא מעת לעת מעמוד החזן. קשה להאמין שמאחורי הדמות ההדורה יש סיפור חיים כה מורכב.
"אני טעות סטטיסטית", אמר לי אמיר בהומור, "רוב חבריי מהשכונה כבר לא בין החיים, וזה שאני כאן זה פלא שאפשרי רק בזכות ה' יתברך".
הנה סיפורו בגוף ראשון:
נולדתי בשנות השישים בשכונת עוני בדרום תל אביב, בן בכור להורים שניסו להקים יחד חיים, אך בהיותי בן שנה התגרשו. אימי מתמודדת נפש, אבי התקשה לסבול זאת, וניתק עימה קשר.
עם הזמן הפכתי לבלתי רצוי. אבי לא רצה אותי כי אני הזכרתי לו את אימי, אימי לא רצתה אותי כי הזכרתי לה את אבי. כבר בגיל קטן נגררתי לאלימות, כפי צו חוקי ההישרדות בג'ונגל. הייתי חייב להיות חזק, כי אם אני לא חזק אני לא אשרוד. אין לי גב מאף אדם.
לא הצלחתי להחזיק מעמד באף מסגרת. באין ברירה שלחו אותי לקיבוץ, שם גדלתי כמה שנים, אבל גם שם הייתי בלתי רצוי. נשרתי משם. התחנה הבאה הייתה פנימייה לילדים בסיכון, שם שרדתי שנה, ובלית ברירה החזירו אותי לבית אימי. הייתי בן 10, לא היה מי שיכיל אותי. לסיכום: ב־12 שנות לימוד עברתי 7 בתי ספר.
היו לי רגעים קשים מנשוא, חושך מצרים, אבל חוש ההישרדות היה חזק מכל.
כשחזרתי לתל אביב מצאתי קרן אור ראשונה. התחברתי עם אחד מנערי השכונה שלאביו הייתה מסעדה טובה, התחלתי לשטוף כלים במסעדתו, תמורת זה הייתי מקבל סכום כסף, ארוחה חמה מדי יום, והעיקר, תחושה של אב דואג ובית. הוא היה שם כדי לעודד אותי להישאר חזק. אני חייב לו הרבה.
המסגרת הקשוחה של הצבא לא התאימה לי. הייתי אנטי ממסדי, פקודות מטכ''ל היו עבורי המלצה בלבד. בסיום הצבא הייתי גבר חזק חיצונית, אך בפנים הייתי רך. יום אחד קיבלתי טלפון מדודה שלי, שהתגוררה בניו־יורק וביקשה ממני לבוא לשמור עליה; היא בהליך גירושין ומפחדת מאלימות בעלה.
התייצבתי, היא אכן דאגה לי בהתחלה למצטרך, אבל לאחר שההליך הסתיים בהצלחה היא הראתה לי את הדלת החוצה. נזרקתי שוב לרחוב.
כעסתי. היה לי שוב חושך מצרים. אבל היום אין בי שמץ של כעס או הקפדה חלילה. להפך, אני יודע שהכול מלמעלה, וה' הוביל ומוביל אותי ויש לי אפילו הכרת הטוב אליה.
התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות, חיפשתי את עצמי. התחברתי לחברת הובלות ונכנסתי לדירת שותפים, ולאט לאט התחלתי להרים את הראש. האמת, כמה פעמים חשבתי ואף ניסיתי לסיים את החיים, אבל היה בי יצר של תקווה שבכל זאת אצא מהחושך.
*
את ה' לא הכרתי אז ביום יום, מלבד יום הכיפורים שאותו הייתי שומר תמיד. לא יודע למה, כך חונכתי – אם אפשר לקרוא לזה 'חינוך'. אגב, גם תפילין היו לי בארון מאז בר המצווה. ברגעים קשים הייתי מניח אותן. לימים הבנתי שהנחתי לא נכון, משום שאני שמאלי, ובכל זאת, מחוסר ידיעה הנחתי על יד שמאל. אבל לפחות קצת קשר היה לי עם ה' יתברך.
נמאס לי מניו יורק. החלטתי לנסות את מזלי בחוף המערבי. עברתי ללוס אנג'לס, שם התחלתי להצליח. הגלגל הסתובב, התחלתי לעשות הרבה כסף. במקביל הכרתי אישה, היא לא הייתה יהודייה, אבל לצערי זה לא הפריע לי אז. החלטתי לשכוח מזה שאני יהודי, מזה שאני מארץ ישראל. משפחה אין לי, שורשים אין לי, כלום. איש חדש ללא זהות בחוף המערבי של ארצות הברית.
אחרי שלוש שנים יחד היא ביקשה ממני להתחתן. אינני יודע, אבל משום מקום אמרתי לה: "את רוצה? אין בעיה, אבל את צריכה להתגייר קודם". עם יד על הלב – איני יודע מאיפה זה בא לי. לימים למדתי על 'הנקודה היהודית' שמתעוררת בעת מסירות נפש.
האישה לא הבינה מהיכן הפלתי עליה את הרעיון הזה. היא סירבה, ובצדק מבחינתה, ואני מהמשבר הזה שוב כמעט נפלתי לחושך מצרים. אבל החלטתי – לא עוד. קניתי כרטיס טיסה, עזבתי הכול וחזרתי לארץ הקודש עם סכום כסף נכבד שהיה ברשותי.
חזרתי לאותו בעל מסעדה שהיה לי לדמות אב, שם הכרתי את אשתי שהייתה ההפך ממני, הגיעה מבית טוב ומסודר, משפחה טובה ואיתנה, היא עצמה מטפלת בתחום הנפש, מלומדת, אבל הקב"ה הוא מזווג הזיווגים. בזכותה הגעתי למה שהגעתי. היא קרן האור האמיתית בחיי.
באותו הזמן התחילו לי תהיות, הכרתי כמה ניצולי שואה והתחלתי לתהות, למה זה קרה לנו, מה מייחד אותנו דווקא, למה אנחנו העם הנבחר, והתחלתי להתעניין וללמוד, לא הכרתי כלום.
בהשגחה פרטית ביום שישי מתקשר אליי בעל המסעדה ואומר לי, "תקשיב אמיר, יש לי חבר שפתח בית כנסת חדש, חסר לו מניין, אתה רוצה לבוא איתי בליל שבת לתפילת קבלת השבת, נעשה לו טובה?". לא סירבתי לו, אפשר בכלל היה לסרב?
הלכתי עימו, שבוע ראשון ומאז שבוע אחרי שבוע, ליל שבת גרר את יום השבת, וזה גרר את ימי השבוע, תפילין, שמירת שבת כהלכתה, עד שחזרתי בתשובה שלמה.
שמירת התורה והמצוות העניקה לי יציבות ורוגע. למדתי שיש מישהו שמנהל את העולם, שמשגיח עליי, שמכוון אותי, קיבלתי שלווה, ופתאום הבנתי, שגם כשאני לא מבין למה ואיך, ה' מבין והוא יודע, וזה מספיק.
"איני יודע מדוע אתה רוצה לכתוב את סיפורי, אין בו שום דבר מיוחד", אמר לי אמיר כשביקשתי את רשותו לכתוב את הסיפור הזה. "אין בו דבר מיוחד?" החזרתי לו בשאלה, "הסיפור שלך נותן תקווה ואומץ לאנשים שנמצאים בחושך, שיום יבוא ויהיה אור, שלאחר החושך מצרים תהיה יציאה ותבוא גאולה, יש ערך יותר מיוחד מזה?".
*
יאיר, חבר קהילתנו מזה שנים רבות, חזר בתשובה על ידי חב"ד בתאילנד והמשיך את התקרבותו לתורה ולמצוות בקהילתנו. לסיפור הבא יש עדים רבים מקהילתנו, ויאיר עצמו חלק אותו עם חברי הקהילה.
יום אחד חורפי הופיעו פצעים מסתוריים על העור של בתם הקטנה בת השנתיים. הרופאים לא מצאו את מקור הבעיה, והתופעה רק הלכה והחמירה.
עברו חודשים, כמעט חצי שנה, ערב פסח קרב ובא. אני מתעניין אצלו מה קורה עם הילדה והוא משתף אותי בסבל שלה, בגירודים ובחוסר האונים שהם מרגישים על כך שלא נמצא מזור למכאובה.
נזכרתי מייד במכתביו של הרבי מליובאוויטש, על יסוד מאמר הזוהר הקדוש, שמצה היא מאכל הרפואה ומאכל האמונה. לאור זאת, הרבי כתב כמה פעמים במענה לאנשים שחלו, שיקפידו לאכול מצה בליל הסדר ובימי הפסח וזו סגולה לרפואה.
נזכרתי במעשה שהיה עם קרוב משפחה שלי, שמורי ורבי אבי הציע להאכיל את בנו התינוק שהיה במצב רפואי לא פשוט במצה בליל הסדר על פי מכתבו של הרבי מליובאוויטש, ואכן התינוק שלהם נושע.
הצגתי בפני יאיר את דברי הרבי, ואמרתי לו שייתן לבת שלו לאכול בליל הסדר מצה שמורה עגולה עבודת יד, שיעור של כזית מלא, ובעזרת ה', על פי מאמר הזוהר ועצתו של הרבי, היא תזכה לרפואה.
כך היה. בליל הסדר הוא הושיב אותה לידו, תינוקת בת שנתיים וחצי, והאכיל אותה בסבלנות חצי מצה עגולה, שלא יהיו ספקות.
במהלך חג הפסח, כל הפצעים נעלמו.
עברו כבר שנתיים, וברוך השם הפצעים לא חזרו. נעלמו כלא היו.
מאכל הרפואה הפך להיות מאכל האמונה...
*
בליל הסדר לפני שלוש שנים התארחנו אצל מורי וחמי הרב יעקב נקי, שליח הרבי ומרבני הרצליה. כבכל שנה, הצטרפה אלינו יהודייה יקרה, עולה מרוסיה, שהתגוררה בשכנות אלינו בצפון תל אביב, וחזרה בתשובה שלמה בזכות שיעורי התורה של רעייתי הרבנית תליט"א.
ישבנו יחד בליל הסדר, ובעת זמן ה'שולחן עורך', הסעודה, היא החלה לספר על יציאת מצרים שלה.
הנה דבריה בגוף ראשון:
בילדותי גדלתי באזור ויטבסק שבבלרוס, למשפחה יהודית שורשית, שהשנים הרבות של השלטון הקומוניסטי השכיחו ממנה את היהדות, וגדלנו ללא שום מושג על יהדותנו מלבד עצם זהותנו היהודית. את העובדה הזו גם הגויים המקומיים דאגו להזכיר לנו, כשהיו יורקים לעברנו בצירוף מילת גנאי שמזכירה את היותי יהודייה.
מסורת אחת הייתה לנו. מדי שנה בליל הסדר היינו מתאספים יחד, כל המשפחה המורחבת, וחוגגים יחד את ליל הסדר. אפינו מצות בתנור הביתי, שתינו יין ואכלנו יחד.
שנה אחת דוד שלנו הגיע אלינו. הוא הביא איתו דבר חדש שלא הכרנו, 'הגדה של פסח' בתרגום לרוסית שקיבל ממוסקבה. התרגשנו. שם למדנו שצריך להכין קערה בליל הסדר ולשים עליה מרור, זרוע, חרוסת, ביצה וכן הלאה.
בהתרגשות רבה לקחנו קערה גדולה לשולחן הסדר והעמדנו אותה במרכז השולחן, שפכנו למרכז הקערה ביצה, חתיכת עוף, חסות, חרוסת, וערבבנו את הכל יחד לתבשיל אחד ואכלנו עם המצה.
רק כשיצאנו ממצרים הרוסית והגענו לארץ ישראל הבנתי שטעינו ולא נהגנו כהלכה.
"אל דאגה", אמרנו לה בביטחון, "אין ספק שהקב"ה קיבל את קערת הסדר שלכם שנעשה בתמימות כה רבה, כעולה וכמנחה".
נזכרתי בסיפור שסיפר לי איציק, אחד מוותיקי קהילתנו. הוא נולד בפרס ובילדותו עלה עם הוריו לישראל. היה זה לאחר מלחמת יום הכיפורים. ההורים הנרגשים מהעלייה לארץ התאקלמו בבת ים והחלו להתכונן לחג הפסח שהתקרב ובא. האימא הכינה את המאכלים המסורתיים של יהודי פרס לפסח, כפי שהיה נהוג בטהרן, כלומר – מנות כפולות עבור שני לילות סדר, שהרי בחוץ לארץ נוהגים יום־טוב שני של גלויות.
עבור יהודי חוץ לארץ שני לילות סדר הוא הנוהג הטבעי ביותר. וכך, בתמימותה לא העלתה בדעתה שבארץ ישראל חוגגים רק יום טוב אחד. במוצאי היום טוב הראשון, הכינה שולחן יפה ערוך לסדר שני, המשפחה כולה התיישבה, ופתאום דפיקות בדלת. שכן בא לבקש משהו. "מה אתם עושים?" הוא שאל, "התבלבלתם ביום?".
"אנחנו התבלבלנו?", החזירו לו בתמיהה, "האם אינך יודע שצריך לעשות סדר גם הלילה?".
השכן גיחך, "תשאלו את כולם, עושים רק בלילה הראשון!", הפטיר.
הם יצאו לחוץ וראו את השכנים הצעירים משחקים ברחבת הבניין. זהו, אין ליל הסדר. האימא בתמימות אמרה: "אני לא יודעת... אותי חינכו יומיים חג, אז יש יומיים חג. זה שהגענו לארץ ישראל לא יגרום לנו לרדת בשמירת התורה, להפך, רק נתחזק".
לאחר החג, רב הקהילה שלהם הסביר להם את ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל. אך גם כאן, אין לי ספק שה' קיבל את ליל הסדר הנוסף שלהם שנעשה באהבה כה רבה.
*
אורח נוסף, חסיד חב"ד צעיר עם משפחתו, הסב עימנו בליל הסדר אצל מורי וחמי, ואף הוא ביקש את רשות הדיבור, באומרו, "אף אני יצאתי ממצרים, עכשיו".
"לפני חודשיים", פתח ואמר, "בני הבכור עבר אירוע רפואי חמור שבעקבותיו אובחן חולה בסוכרת נעורים. ברגע אחד הרגשתי שהעולם מתמוטט עליי. חשתי במצרים. ישבתי עם בני בבית הרפואה וכתבתי מכתב בקשת ברכה ושלחתי ל'ציון' של הרבי מליובאוויטש.
"לאחר מכן, חיפשתי במה להיאחז, פתחתי את ספר ה'חת"ת' ולמדתי את שיעורי הלימוד היומיים שתיקן רבי יוסף יצחק ללמוד מדי יום, חומש, תהלים ותניא. כשסיימתי פתחתי את ספר 'היום יום', ספר הפתגמים שערך הרבי מליובאוויטש לכל יום מימי השנה. פתגמים רבים נושאים מסרים של עידוד ותקווה, ויש פתגמי הלכה ומנהגים, דבר יום ביומו. קיוויתי שיהיה איזה מסר של תקווה.
"היה זה בתאריך כ"ה אדר א', והפתגם היה נראה הילכתי למדי: '"הושיענו" אחר שיר של יום אומרים הן בחול הן בשבת, יום טוב ראש השנה ויום הכיפורים'. לא היה נראה מסר מיוחד.
"קצת התאכזבתי, אבל החלטתי לקרוא את זה שוב. פתאום ראיתי אור יוצא מהאותיות:
"'הושיענו' – הישועה מגיעה, 'אחר שיר של יום', אחרי ששרים לה' כל יום, 'הן בחול' – גם כשיש יום חול ואין אור מיוחד, וגם כשיש 'שבת ויום טוב'.
"התחלתי לשמוח ולשיר להשם. קיבלתי פרופורציות, הרגשתי שאני מקבל כלים לעבור את המצב הזה בשלום ובשמחה, עם כוחות מחודשים.
"יצאתי ממצרים"
מאפשרים לכם לקבל
