הזמיר מסמרקנד, או: דודה דאבע, מלכת שוק הפשפשים
דאבע, הדודה שלי מהעיירה נעוועל
ימי ראשון בברית המועצות נודעו כימי שבתון ממלאכה ולא עבדו בהם. יום אחד, מיד עם תחילת שבוע העבודה ביום שני בבוקר אבא שלי קיבל צלצול ממפקד המשטרה של שכונת סיאב בעיר סמרקנד:
- סלאם עליכום, יוסף! הודיעו לי שדאבע גורביץ' היא קרובת משפחה שלך.
- כן, השבתי, הגב' גורביץ' הינה אחותה של אשתי. במה העניין?
- יוסף, המתיק מפקד המשטרה סוד, אנחנו ידידים ותיקים. כידוע לך דאבע גורביץ' עובדת בשוק הפשפשים. היא ידועה שם ככתובת לפתירת מחלוקות וסכסוכים. היא עוזרת לנו הרבה. אנחנו משתפים איתה פעולה. ביום ראשון האחרון גנבו לחברה שלה את כל חפציה (מזוודה שלמה). היא ניגשה לדאבע וביקשה עזרה. הן הלכו יחד לתחנת המשטרה שלנו והגישו תלונה. אנשים ראו כיצד קבוצה של צוענים הקיפה את האישה, וכנראה מישהו מהם ניצל את ההזדמנות וגנב את המזוודה. באופן מסורתי "לקיחה" זה הרי ממש משלח ידם. השוטר התורן בתחנה קיבל את התלונה של הנשים, אבל השוטרים שלנו לא הזדרזו לטפל בתלונה ולרוץ למחנה הצוענים כדי לנסות ולאתר את הגנב. ואז דאבע יחד עם חברתה החליטה ללכת בעצמה למחנה הצוענים כדי להחזיר את המזוודה. במזוודה הזאת היו חפצים יקרים שאותם חברתה רצתה למכור כדי לקנות אוכל לשלושת ילדיה הרעבים. כאשר הגעתי למקום עבודתי, והודיעו לי על מה שהתרחש, אספתי מיד את כל השוטרים שלנו כדי להציל את דאבע. ידוע לכולם שהצוענים לא מחזירים את מה שגנבו ומי יודע לאן האירוע עלול להתדרדר. בבוקר הביאו אליי את דאבע, וכדי להימנע מסקנדל, מיד שלחתי אותה אליך. תסביר לה בבקשה מה זה להתעסק עם צוענים ושלאישה צעירה לא כדאי ללכת למחנה צוענים.
אבא דיבר עם דאבע. היא הסבירה לו שהמטרה העיקרית היתה להחזיר את המזוודה עם החפצים. עניין של פיקוח נפש. במכירת החפצים שבמזוודה טמון הסיכוי שחברתה ומשפחתה יוכלו איכשהו לשרוד במשך החורף. כשנוכחנו שהמשטרה לא מעוניינת לעזור, אמרה דאבע, החלטנו ללכת בעצמנו. אילו היינו מתמהמהות, המזוודה ותכולתה כבר היתה מפורקת ונעלמת.
- וכך, יוסף, אמרה דאבע, אני הגעתי אליך עם המזוודה שאותה הביאו לי בבוקר. במחנה הצוענים אני פגשתי צוענייה זקנה, היא הבטיחה להחזיר את המזוודה. המזוודה חזרה ללא פגע. כל היתר לא חשוב.
כזאת היתה הדודה דאבע. מצוות היו עבורה חשובות מכל.
במזוודה הזאת של החברה היו חפצים שהיא לא רצתה למכור: פמוטות, נרות עבודת יד, כיסוי לחלות, שמלות חג שלה ושל אימה, ועוד קישוטים שונים עבור שולחן השבת והחג ושמלות. אבל צריך היה לפרנס משפחה. לשרוד חורף נוסף ואחר כך – השם יעזור. הוא תמיד עוזר ב"ה.
*****
הזמיר מסמרקנד, או דודה דאבע מלכת שוק הפשפשים
לבן דודי גרשון דב בער ג'ייקובסון היה ידיד נפש בשם יום טוב ארליך – בדחן מקצועי. בדחן זהו אדם שמבדח ומשמח אנשים בחתונות, בשמחות ובאירועים. פעם זה היה מקצוע מאד נפוץ. גרשון דב בער עבד כעורך ראשי והמוציא לאור של העיתון היהודי הנפוץ "אלגעמיינער ז'ורנאל" באידיש, הוא שימש גם ככתב של עיתון ידיעות אחרונות בניו יורק, וכן כתב בעיתון "פארווערטס".
בזמן המלחמה יום טוב ארליך גר בסמרקנד, עוד בצעירותו כבחור צעיר כבר הרוויח למחייתו בתור בדחן. כאשר יום טוב ארליך הגיע לאמריקה, הוא נשא אישה והקים ברוך השם משפחה גדולה (כמה מבניו הם שכנים שלי בירושלים), והמשיך במשלוח ידו כמשמח יהודים באירועים ובשמחות. הוא היה מאד פופולרי אצל הציבור החרדי והשאיר אחריו כ- 13 דיסקים עם שירים. יום טוב ארליך נהג לקחת שירים סובייטים פופולריים, "מעבדת" אותם וכותב להם מילים יהודיות. התוצאה הייתה נהדרת.
אני הכרתי את יום טוב ארליך לראשונה בביתו של גרשון דב בער ג'ייקובסון. לשמוע ממנו סיפורים ומעשיות על סמרקנד – הייתה עבורי מתנה משמיים. תענוג צרוף. אני כבר הספקתי להעלות על הכתב בעבר סיפורים ששמעתי ממנו באותן מפגשים.
פעם נודע לי שיום טוב ארליך הכיר את הדודה שלי דאבע, אחות של אמא שלי, צדקת גדולה ובעלת גורל טרגי.
דודה דאבע הייתה האחות הגדולה של אמא שלי. הסבא היה "כלי קודש" בעיר פטרוזבודסק. כאשר התחיל מבצע "משוללי זכויות", הסבא שלי עם ארבע בנותיו ובנו נמלטו לעיירה ממונטובקה שסמוכה למוסקבה. באותה תקופה דודה דאבע הייתה כבר נשואה לבחור בשם שמואל גורביץ' והם גרו בנעוועל. אומרים שזו הייתה כנראה החתונה היחידה שבה נוכחה דבורה הודה, הסבתא שלי שנשחטה על קידוש השם מאוחר יותר בזמן הפוגרום.
לאחר החתונה ההורים שלי עברו לעיר וורונז' ששם נולד האבא שלי, יוסף. לשם עברו גם דודה דאבע ושמואל גורוביץ ' - שגם סבלו מרדיפות.
בשורה האמצעית, מימין לשמאל: עומדים: בתיה שיף ודאבע גורביץ', באמצע יושב (יהודי עם זקן) הרב רחמיאל חדש, אביה של דאבע גורביץ'
באותם ימים פרצה המלחמה הנוראה. אבי גויס. בביה"כ יעצו לאמא להתפנות לפנים המדינה. כדי להתרחק מההחזית ומסכנות המלחמה. דודה דאבע הצטרפה למשפחה שלנו במסע הפינוי הארוך. הרכבת שלהם נעצרה בסופו של דבר בקזחסטן, בתחנת קמיש-לבש. הם שכרו דירה במשותף, חדר לכל אחד. תנאי החיים היו נוראיים. באורח נס נודע להם שבסמרקנד התרכזו הרבה משפחות של חסידי ליובאוויטש, וביניהם משפחתה של אחות אימי ברטה ובעלה מענדל גורליק והסבא הרב רחמיאל חדש שהיה עוד מתלמידיה הראשונים של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. האחיות יחד עם משפחותיהן מיד עברו מקזחסטן לסמרקנד. למחרת היום הסבא מיד לקח את כל נכדיו והביא אותם לישיבה בסמרקנד ללמוד תורה. אבי היה בחזית. ר' שמואל גורביץ', בעלה של דאבע, חלה ל"ע בטיפוס ונפטר. הסבא ירחמיאל גידל את הנכדים ושימש כאב בפועל. בשנת 1943 אבי חזר מהמלחמה כשהוא פצוע קשה (קטוע יד), והחיים שלנו נהיו קצת קלים יותר.
והנה, כאן המקום והזמן לספר את הסיפורים של יום טוב ארליך. כן, גם בתקופה הקשה הזאת עדיין התקיימו חיים, נערכו חתונות ואירועים אחרים שלרבים מהם יום טוב ארליך היה מוזמן כדי לשמח יהודים. צריך היה לחיות, לפרנס, לגדל משפחות וללמד ילדים.
יום טוב ארליך הכיר את דודה דאבע היטב. הוא כינה אותה "מלכת שוק הפשפשים". שוק הפשפשים היה אחד המקומות החשובים שאפשרו לאנשים לשרוד בזמן המלחמה. בשוק הפשפשים ניתן היה למצוא הכול: אוכל, בגדים, קוסמטיקה, כלי מטבח, נשק. לצורך הישרדות, אנשים מכרו הכול. כדי למכור או למצוא את מה שאתה צריך – מתרופות ועד כלי עתיקות – אנשים היו מגיעים לשוק הפשפשים. כולם פחדו מהמשטרה. העניינים בשוק נוהלו על ידי סוחרים, אבל גם אנשים אחרים רצו לחיות והשוק היה מלא בלא מעט פליטים, נוודים וסוחרים מזדמנים. חדשות לבקרים התעוררו סכסוכים וקטטות. והשוק החליט למנות את דודה דאבע הישרה לתפקיד של בוררת ומשליטת סדר.
היא הייתה מחליטה מי יציב דוכן ובאיזה מעבר ופתרה סכסוכים בין המוכרים. דרכה דאגו להעביר תשלומי שוחד למשטרה. היא הייתה מתווכת ומקשרת לעיתים בין מוכרים וקונים. אנשים רבים פחדו להגיע ולמכור בשוק. המשטרה לעתים קרובות הייתה עורכת חיפושים בשוק. לאנשים רבים היו בעיות עם תעודות והם פחדו להיעצר, היו כאלה שנחשבו לעריקים מהצבא.
הדעה הרווחת בשוק הייתה שדודה דאבע מסוגלת להגיע לכל החלונות הגבוהים. דודה לא הייתה מקישה בדלת, אלא הייתה נכנסת לפקיד, מתיישבת מולו ללא הזמנה ומיד מתחילה בשיחה על דא ועל הא, על השכרות, סיפרה סיפורים שונים, והייתה מגיעה בעדינות לנושא שבעטיו היא באה לדבר. "נעצר מכר שלי, זה בטח עניין של אי-הבנה. המשפחה שלו בשוק ומוכנה לדבר על תנאים לשחרורו". הייתה שולפת מתיקה כסף. לדעת להציע שוחד - זוהי אומנות. כולם התפללו לשלומה של דודה דאבע.
רבים ממנהיגי העדה הבוכרית היו להם קשרים עם דודה דאבע, והם כיבדו אותה בגלל היושרה שלה, האומץ והאהבה לאחיה היהודים. הסבא היה מאד מודאג בגלל הפעילות שלה. אבל היא הייתה אומרת: " אבא, אני הולכת לבעלי שררה יחד עם הרבי מליובאוויטש, ומעלינו – האלוקים".
בשנת 1946 דודה דאבע יחד עם בניה נסעו ללבוב כדי לנסות ולהימלט מרוסיה לפולין בתור יהודים פולניים ששבים לביתם בתום המלחמה. יחד איתה נסעה גם אחותה, דודה ברטה, אבל למרבה הצער הם לא הספיקו. את בעלה של ברטה, ר' מענדל גורליק, עצרו השלטונות והוא נכלא לשבע שנים. ברטה ודאבע נאלצו לחזור לסמרקנד. לכל הדברים הללו היה יומטוב ארליך עד ממקור ראשון והוא סיפר על זה מעניין מאד.
מול עיניו גדלו הילדים של דודה דאבע והאחים שלי. המורה שלהם היה החסיד בערקע חן. כאשר בערקע חן עלה לארץ יומטוב ארליך נסע במיוחד לכפר חב"ד כדי להיפגש עם חברו.
ראשי חב"ד היו מאד גאים בבערקע חן. הוא היה מורה בחסד עליון, לימד ילדים במחתרת בברה"מ, ישב בכלא, הסתתר מה-ק.ג.ב. אולי לא הייתה לו דיפלומה, אבל היה לו ניסיון עצום של עבודה – כיצד להנחיל לילדים אהבה ללימודים.
כל אנשי המשלחות מטעם משרד החינוך, וארגונים דוגמת הג'וינט, וויצו וכו', בעלי דיפלומות ותארים בחינוך, נשלחו לכיתתו של בערקע חן כדי לראות כיצד יש ללמד.
ר' בערק'ע חן (במרכז) בריקוד חסידי נלהב. מימין מר מנחם בגין, משמאל ר' זושא וילימובסקי (הפרטיזן) מארכיון שמואל בן-צבי
פעם הגיעה איזו משלחת לבערקע חן. הוא ניגש לילד שישב בכיתה ולא לקח חלק בשיעור, שאל אותו משהו בשקט, קיבל תשובה מהילד, לקח את הילד מתחת לבית השחי ומשך אותו לפרוזדור. כאשר הם חזרו, הילד התיישב על מקומו, ובערקע חן המשיך במתן השיעור. אנשי המשלחת מאד התעניינו מה עשה המורה עם הילד בפרוזדור. מנהל בית הספר הציע לשאול על כך את בערקע חן בעצמו, וכך הם עשו. בערקע חן הסביר שתלמיד זה תמיד לומד טוב ומקשיב יפה, אבל היום משהו הטריד אותו. "ניגשתי אליו ושאלתי האם אמא שלו עשתה לו היום "נעגל וואסער". התלמיד ענה שלא, היא לא עשתה. עכשיו הכול היה ברור לי, זו הסיבה שהוא כזה לא פעיל. תלמיד חייב לעשות "נעגל וואסער". בלי לעשות "נעגל וואסער" אסור לעבור יותר מארבע "אמות". לא הייתה לי ברירה וסחבתי אותו כדי שיטול ידיים. חזרנו לכיתה ושום דבר עכשיו לא הפריע לו ללמוד כראוי.
אנשי המשלחת היו המומים מגישה עמוקה שכזאת למסורת.
ועוד סיפור מסמרקנד:
בחדר של בערקע חן קרה מקרה לא נעים. אחד התלמידים הביא לכיתה עט יפה של אבא שלו, ומישהו מהילדים גנב אותו. הילד התלונן לבערקע חן. המורה העמיד את הילדים פנים אל הקיר, ביקש מכולם לסגור את העיניים וערך חיפוש בבגדי כולם. את העט הוא מצא בכיס של אחד התלמידים, שהוא היום חסיד מכובד מאד.
בערקע חן התיר לכולם לשבת על מקומם והתחיל בשיעורו. הילד קיבל חזרה את העט, והגנב חיכה בחרדה לקבל את העונש. אך העונש לא הגיע. הילד החליט לגשת למורה ולשאול מדוע לא מענישים אותו. בערקע חן ענה שהוא לא זוכר במה מדובר. הילד סיפר בפרוטרוט את הסיפור עם העט, כיצד הוא נמצא בכיסו. בערקע חן זכר את המקרה אך לא ידע שהעט בכיסו של התלמיד הזה דווקא. איך דבר כזה יכול להיות?
"רואה אתה", - ענה בערקע חן, - "כשחיפשתי בכיסי התלמידים, אני גם עצמתי עיניים".
כאלה מורים היו בחיידר בסמרקנד.
ראשונה, דאבע גורביץ', לידה אחותה מלכה שיף, בתיה שיף (אשתו של גרשון בער), בילה ומענדל גורליק, אפרים פישל דמיחובסקי
בשורה הראשונה משמאל: ראשונה- דאבע גורביץ', רביעי משמאל- אחותה בילה גורליק, שני מצד ימין - אחותה מלכה שיף. גברים שיושבים: מימין, שמואל גורביץ', יוסף שיף, סימון ג'ייקובסון, הרב רחמיאל חדש ומענדל גורליק.
מאפשרים לכם לקבל
