המצב הלא נורמלי שהיו נתונים בו, הוציא מהם כוחות מדהימים
מדהים ומרתק אותי תמיד לראות איך אנשים מוצאים בתוכם ומוציאים מעצמם כוחות דווקא בשעות של חושך וכאב.
הדוגמא הכי מדהימה ומרתקת היא כמובן החטופים והחטופות שלנו, כל אחד ואחת בדרכו מצא שם במנהרות של העזתים כוחות ויכולות אנושיים בלתי רגילים. אחת שמרה על כשרות ושבת, אחרת חלקה פיתה שמצאה עם חבריה למרות הרעב הכבד, זה עשה שם קידוש וזאת שרה שלום עליכם בערבית, אלו ואלו מספרים על גבורה אנושית ודאגה הדדית, והם יוצאים משם בגוף רזה, שבור ופצוע אך בנפש עוצמתית, מלאה ושלמה שמדהימה את כולנו.
המדהים זה בעיקר כי הם כולם אנשים רגילים, נורמלים, אנשים מן השורה כמוני כמוך. זה רק שהמצב הלא נורמלי שהם היו נתונים בו, הוציא מהם כוחות לא נורמליים שמדהימים אותנו.
אז תמיד אומרים שמתוך החושך יוצא האור, יתרון האור הבא מן החושך. ואני מכיר את זה גם מעצמי, דווקא ברגעים של התמודדות אמיתית, במקומות של חושך, דווקא שם מצאתי בעצמי שלום והשלמה, מרגוע ובטחון בצדקת הדרך.
*
האמת שגם בפרשת השבוע, פרשת פקודי שחותמת את חומש שמות, יש בסוף הפרשה פסוק שמדבר על הזה. נאמר ״ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם״. הרבי רואה פה מסר מהותי שהמסע של בני ישראל ׳כל מסעיהם׳ קורה לא כשענן השכינה שוכן בתוך בני ישראל שאז הם חווים גילוי אלוקי, אור, טוב וחום. המסע מתחיל ׳בהעלות הענן׳ כשנהיה קצת חשוך, מבלבל, לא ברור ולא קל, אז מתחיל המסע.
אני מנסה אבל להבין מה יש שם בחושך, בקושי, ברגעים שאדם נמצא עם הגב לקיר שגורמים לו להוציא מעצמו משהו שהוא לא חשב שיש לו, משהו שסביבתו לא האמינה שהוא מסוגל לו?
אני לא בטוח, אבל דומני שלפחות פקטור אחד משמעותי הוא היעלמות הקולות הפנימיים שמפריעים לאדם להתרכז ולהתחבר אל המטרה המרכזית שלו.
לרוב בני האדם יש קולות פנימיים מורידים. כל אחד בתחומו ובחייו. אתה לא תצליח, בטוח יגידו לך לא. לא ירצו אותך, לא יאהבו אותך, יצחקו ממך, יחשבו שאתה שמן או מכוער. ויש גם קולות של ׳מוסריות וצדקנות׳ כמו, זה לא יפה לומר את זה, לא ראוי לעשות את זה, איך זה נתפס בעיני אנשים ועוד ועוד. כל אלה אחראים לחלק גדול מאוד ממניעת ההתקדמות של האדם לקראת היעד, המטרה, הכיוון שאליו הוא רוצה להגיע.
כשאדם נמצא במצב של הישרדות והוא רואה דרך אחת ללכת בה, אין מקום לקולות הללו, הם פשוט לא באים. זה רגע של להיות או לחדול והוא מחליט להיות והולך קדימה. דילמה יכולה להיות, אבל מרגע שהיא נפתרה, הראש מזדקף והולכים בראש מורם. למבוכה או מה יגידו כמעט אין משמעות ברגעים כאלה.
השאלה שנשארה היא, איך להיות ברור, חד וממוקד גם כשאין מצב של הישרדות ברוך השם? איך להשתיק קולות פנימיים מורידים גם כשהכל בסדר, רגיל ונורמלי?
נראה לכם שהטקסט הזה יכול להיות גם הכנה לפסח, לחג החירות? כי לפחות אני מרגיש שבכל פעם שאני מצליח להתגבר על הקולות הפנימיים, אני נעשה בן חורין, איש חופשי ומשוחרר.
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
מאפשרים לכם לקבל
