באפריקה אין כזה דבר ״אי אפשר״... / השליחה בטור מיוחד
לפעמים, בשליחות, אנו לומדים דברים בדרך הקשה. זה היה אחד מאותם מקרים.
ערב סוכות השנה, 12 בצהריים, הייתי שקועה עד הצוואר במטבח. בעלי נכנס ופניו מאדימים: "הם מסרבים לשחרר את הלולב והאתרוג. אין עם מי לדבר. לא יהיו לנו ארבעת המינים לחג."
סוכות ללא לולב ואתרוג? מה אנחנו, ברוסיה הקומוניסטית? זה פשוט לא מתקבל על הדעת.
חטפתי את הטלפון והתקשרתי בשיחת וידאו לעורך הדין ששלחנו לשדה התעופה לשחרר את ארגזי הלולבים והאתרוגים שלנו. "תביא לי את האחראית על הקו." כעבור כמה דקות, דיברתי עם מנהלת משרד החקלאות בשדה התעופה.
"שלום גברתי, לא הצלחתם להשיג את החתימות והמסמכים הנדרשים ממשרד החקלאות בדרום אפריקה."
"אין בעיה! נשיג אותם! תגידי לנו מה לעשות."
"אה לא, גברתי, זה ייקח לכם כמה ימים או שבועות. בינתיים, הפרחים שלך יישארו אצלנו."
הפאניקה החלה להתגבר. "הם לא פרחים! הם חלק ממצווה דתית עבורי ועבור משפחתי. זה עניין של חיים ומוות! החג שלנו מתחיל בעוד כמה שעות ואנחנו חייבים לשחרר אותם! תגידי מחיר, תקבלו אותו."
היא כעסה עליי, ובמשך חמש הדקות הבאות נתנה לי הרצאה על המדיניות של זמביה בנוגע לייבוא צמחים.
בעלי פנה מיד לחפש טיסות ליוהנסבורג. האם עלינו לארוז את הילדים ולטוס ליוהנסבורג כדי להגיע רגע לפני החג ולעזוב את הקהילה שלנו מאחור?…לא.
אם הם לא ינענעו לולב השנה, גם אנחנו לא…
שלחנו מיד הודעות דחופות בקבוצות - האם יש בחורים במרחק עשר דקות משדה התעופה ביוהנסבורג שמוכנים לעלות על מטוס מיד ולהביא לילה ואתרוג אתם? לא היה לנו מזל. אף אחד לא ענה. השעון מתקתק. וזה לא נראה טוב.
הספקות החלו לחלחל. האם אנחנו משוגעים? האם הרבי באמת רצה אותנו במקום שבו אולי לא נוכל לקיים את המצוות הבסיסיות של החג?
עשר דקות לאחר מכן, הצעתי לה את כל יתרת חשבון הבנק שלי.
אמרתי לה את מכירה את העיקרון ״באפריקה אין כזה דבר אי אפשר, יש רק לא מספיק״, אך היא לא זזה. אפליקציית "הכתיבה לרבי" הייתה פתוחה בטלפון שלי, מעדכנת בכל דקה.
פתאום, משום מקום, הנס הגיע. מנהלת משרד החקלאות נקבה בסכום נמוך מאוד עבור שחרור הלולב והאתרוג ולא האמנתי למשמע אוזניי.
"את אומרת לי שאם אשלח לך 1,500 זמביאן קוואצ'ה (כ-50 דולר) תמסרי את הפרחים לעורך הדין שלי?" "כן גברתי."
אין CashApp כאן בזמביה. בעלי קפץ למונית, רץ לבנק, ועשר דקות לאחר מכן הכסף היה שם. זהו זה! הנס התרחש. יהיה לנו לולב ואתרוג לחג השנה.
או כך חשבתי...
התקשרתי שוב לוויקטור. "אז, יש לך את זה באוטו?"
וב"אההההה" הזמבי טיפוסי הוא אמר, "עדיין לא גברתי, אנחנו צריכים לעבור דרך שלושה משרדים נוספים כדי לקבל אישור."
אחסוך מכם את הפרטים, אך 30 הדקות הבאות הוקדשו לשכנוע של אנשים רבים ונוספים לדחות את הפסקת הצהריים הקבועה שלהם לכמה דקות כדי שיוכלו לטפל ב"פרחים" שלנו.
לבסוף, הגיעה התמונה של הארגזים בתא המטען של המכונית. "יש לי אותם, גברתי."
'לא מאמינה עד שאני רואה את זה' חשבתי לעצמי כשאני חוששת למצוא ארגז אקראי לחלוטין במכוניתו. התארגנו, רחצנו את הילדים וסיימנו להכין ארוחת חג ל-30 איש.
ארבעים וחמש דקות לאחר מכן ויקטור היה בדלת עם ארגז. הוא היה ארוך. הוא נראה כאילו יכולים להיות בו לולבים... אי אפשר היה להיות בטוח.
פתחנו את הארגזים, ובאמת, לפנינו היו ד׳ מינים טריים, ירוקים ויפים. אני לא זוכרת שהתרגשתי כל כך ממצווה בעבר, אבל הלולב והאתרוג של השנה היו שונים.
"אתה חייב לקחת סט אחד הביתה לנענע אותו כל יום״ - במילים אלו שכנענו את כל אחד מיהודי אפריקה לקחת לולב הביתה - ״זה לולב של נס, תאמין לי, אתה רוצה אותו."
אתם יכולים להיות בטוחים שהשנה נזמין את הלולבים והאתרוגים שלנו לפני חג השבועות, אבל מלבד זאת, למדתי בעיקר דבר אחד. שזה נכון, אנחנו באמת משוגעים. כולנו. אלה מאיתנו בשליחות. ואלה מאיתנו שתומכים בשליחות. והשיגעון הזה הוא מתנה. שטות דקדושה. משהו על-טבעי שאנחנו, חסידי חב״ד, קיבלנו מהרבי.
לא מבחירתנו, אגב. הרבי הוא זה שבחר בנו בקפידה להתחנך בשיגעון היפה הזה שנקרא שליחות. שליחות לכל החיים שאין לה תאריך סיום ואין לה ביטחון כלכלי. אין הבטחות ללולב ואתרוג לסוכות או מים חמים לאמבטיה של הילדים. אין לדעת מתי החשמל יפסיק לעבוד, או יותר נכון, מתי הוא לא יפסיק לעבוד.
נכון ישנם מפעלי צדקה טובים ויפים אחרים שתוכלו לתרום להם את מעשרכם החודשי. מדוע לתמוך בקהילה יהודית קטנה וצומחת של 70 משפחות יהודיות באמצע שום מקום? ובכל זאת אנחנו - השלוחים והתורמים - הולכין ותורמים לפינה הנידחת הקטנה ביותר, כפי שאמר הרבי לפני כמעט 60 שנה, בהתוועדות פורים תשכ"ח.
איכשהו, זה הגיוני לנו. זו המתנה של הרבי. כוח על-אנושי שבאמת לא אמור להיות לנו. אבל יש לנו. ועם הכוח הזה אנחנו מסוגלים בעצם לכל דבר.
לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי עם מגבלת זמן של יומיים לומדת את כל הפרטים על תהליך ׳טהרה׳ למת עבור יהודיה מבוגרת שנפטרה בזמביה.
לאחר חיפוש נואש אחר מתנדבות בחברה קדישא ביוהנסבורג מנוסות ממני שיסכימו לטוס לזמביה ולהורות לי איך לעשות הטהרה, למדתי בעצמי בקורס מזורז עם סרטוני הדגמה ושיחת וידאו של שעה עם אישה מחברא קדישא. למדתי הכל כולל כיצד לקשור את קשרי התכריכים ל״ע.
ההסכמה לעשות זאת הייתה איכשהו ברורה מאליה, אבל לא יכולתי אפילו להבין למה, עד שעמדתי בחדר ליד הנפטרת היהודיה מזמביה וזה היכה בי; הנשמה הזו היא שלי, היא שייכת לי, אני המטפלת שלה.
זו השטות דקדושה שהרבי נתן לנו. לכולנו. לקחת אחריות על קהילה של 100 נשמות ברחבי העולם שלעולם לא תפגשו. זו המתנה הכי יפה שכולנו קיבלנו מהרבי!
אז אני מבקשת מכם, אנא הקדישו רגע להאיר את שליחותנו המרוחקת.
התרומה שלכם תממן טיסה למקווה ביוהנסבורג, וזוג תפילין לילד היחיד בבית הספר העברי שלנו.
2800 שקל בחודש יממנו דלק לגנרטור למיזוג אוויר, תנורים ואור לסדרי הפסח לקהילה, מועדון תפילין עם ארוחת צהריים, מאפיית מצות לדוגמה, חוג נשים יהודיות עם ארוחת צהריים שבועית, ועוד עוד.
10,000 שקל יאפשרו לנו לשפץ ולהקדיש לכם את בית חב"ד שלנו כדי שיהפוך לביתם של גן הילדים היהודי הראשון במדינה.
תודה שאתם שותפים איתנו בשליחותו של הרבי בזמביה. מי יתן שעבודתנו המשותפת תביא את משיח במהרה.
פסח כשר ושמח.
מאפשרים לכם לקבל
