מנדי ברגר
|
יום כ' אדר ה׳תשפ״ה
20.03.2025
ר' זושא ניהל מסעדה בתל-אביב - אבל לה שוס / קובי אריאלי
זושא, מאבות כפר חב"ד וקרוב משפחתנו, היה דמות מופתית חסידית שנתלשה מעולם אחר והונחה כאן. הוא היה חסיד נלהב שלא נח לרגע ובילה את חייו סביב מבצעי הפצת יהדות. הוא התרים לצדקה ברכבת וניהל קמפיינים שהיו שראו בהם הזויים לזירוז הגאולה והעביר את כל ימיו בתזזיתיות רוחנית ואמונית בלתי פוסקת
בכפר חב"ד ציינו אתמול את היארצייט של זושא ריבקין ז"ל. אם גרתם במרכז תל אביב של שנות ה- 80-90 וגם קצת הלאה, במיוחד אם הייתם אז ילדים, אתם יודעים כמעט בוודאות במי מדובר,
זושא, מאבות כפר חב"ד וקרוב משפחתנו, היה דמות מופתית חסידית שנתלשה מעולם אחר והונחה כאן. הוא היה חסיד נלהב שלא נח לרגע ובילה את חייו סביב מבצעי הפצת יהדות. הוא התרים לצדקה ברכבת וניהל קמפיינים שהיו שראו בהם הזויים לזירוז הגאולה והעביר את כל ימיו בתזזיתיות רוחנית ואמונית בלתי פוסקת.
זושא הפעיל את מסעדת ישורון ברחוב מזא"ה 4 בתל אביב, מוסד קולינרי בלתי נשכח שאחראי לחלק נכבד ממסת השומן שצברתי לי בדי עמל. בימים ההם כשמסעדות כשרות בתל אביב עדיין לא היו חזון נפרץ, היינו באים לזושא ונהנים מכבד צלוי בבצל אחד הטובים בארץ וממרק עוף עם קניידלך ענקיים, עגולים ושמנוניים שאין כמותן. על המלאכה ניצח זושא במרץ רב. הוא היה לקוי שמיעה, מה שגרם לנורית המלצרית האהובה לדבר עוד יותר בקול ועוד יותר בקול, וכך הפך המרחב לקונצרט של צווחות מצידה והמהומים מצידו כשבתווך הסירים והאווירה המיוחדת.
השוס היה הפינה של זושא בה הוא היה יושב מעל הקופה הרושמת ולצידו שתי סלסלות פלסטיק. באחת כיפות ובשניה סוכריות. כל ילדי מרכז תל אביב היו באים מבית הספר בדרכם הביתה סרים לזושא, שמים כיפה על הראש, אומרים פסוק ראשון של "שמע", מקבלים סוכריה וחיוך ענק וממשיכים הביתה. עוד טרם ימי ההדתה והחרדות, היה היה איש צדיק שהשביע את רעבונינו והצית נקודה יהודית באלפי לבבות.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
