השבת הזאת היא שבת מיוחדת, כי הקריאה בתורה היא מיוחדת: היום קוראים בתורה את פרשת ויחי, שהיא הפרשה האחרונה של ספר בראשית. כשמסיימים ספר בתורה זו שמחה גדולה – כמו שבשמחת תורה מסיימים את התורה ועושים שמחה מיוחדת לכבוד התורה, כך כשמסיימים ספר אחד בתורה זו גם שמחה מיוחדת. זכינו והגענו לסיים את כל ספר בראשית!

יש כאלו הנוהגים לציין את הסיום במיוחד, ולהכריז כשמסיימים את הספר "חזק חזק ונתחזק". לכן גם בהרבה חומשים כתוב בסוף הספר "חזק", לאחר המלים האחרונות של הספר – לציין את הכרזה זו של "חזק חזק ונתחזק". אחרי שסיימנו את כל הספר אנו מקבלים חיזוק מיוחד. יש מנהגים שאומרים בסיומה של כל עליה "חזק וברוך" – וכשמסיימים לא רק עליה אחת, ולא רק פרשה אחת, אלא ספר שלם, הרי ה"חזק וברוך", "חזק חזק ונתחזק" הוא הרבה יותר חזק.

יש קהילות שנוהגות לעמוד כשמסיימים את הספר – כשקוראים את המלים האחרונות של ספר בראשית. יש שנוהגים לתת את העליה הזאת שמסיימת את הספר לאדם חשוב – לרב של בית הכנסת או לזקן שבקהילה – בגלל שזו עליה מיוחדת שמסיימת ספר שלם בתורה, כמו השבת: ספר בראשית. יש גם קהילות שנוהגות לערוך מסיבה מיוחדת לכבוד שמסיימים את ספר בראשית. ויש כאלה אפילו שנותנים לשבת זו שם מיוחד – קוראים לה "שבת חזק", על שם הקריאה "חזק" שקוראים בסוף הספר. בדרך כלל קוראים לשבת על שם הפרשה, שבת פרשת בראשית, שבת פרשת נח וכדומה – ולשבת כזו יש נוהגים לקרוא בשם מיוחד: שבת חזק.

כיון שסיום של ספר בתורה הוא דבר כה חשוב, כמו שאנו רואים מהמנהגים המיוחדים שעושים בשמחת תורה כשעושים סיום על כל התורה – וכן בקהילות שונות שעושים שמחה מיוחדת וחשיבות מיוחדת מכל סיום של ספר בתורה, לכן יש כלל ש"מסיימים בטוב". מסיימים את הספר בדבר טוב, שנותן לנו את הכח להמשיך הלאה. כי אמנם אנחנו שמחים על כך שסיימנו את כל הספר – אבל מה שאנו זוכרים בעיקר זה את הסוף שקוראים עכשיו, ולכן מקפידים במיוחד על הסוף שיהיה דבר טוב – שישאר לנו טעם טוב בפה...

לכן יש כלל ש"מסיימים בטוב". והגמרא אומרת (ברכות לא, א) "שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים". וכך גם אנו מוצאים במסכתות שבגמרא ובספרי הרמב"ם – מקפידים לסיים כל מסכת, כל ספר, במאמר יפה וטוב. וידוע שיש אמנם כמה ספרים בתנ"ך שמסתיימים בדבר לא טוב, ולכן חוזרים ואומרים שוב את הפסוק שלפני זה, כמו במגילת איכה שהמגילה מסתיימת בענין לא טוב ולכן חוזרים ואומרים שוב את הפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" – כדי לסיים בדבר טוב. ואותו הדבר בסיום ספר ישעיהו – שאומרים את זה בהפטרה של שבת ראש חודש - שמסתיימת במלים "והיו דראון לכל בשר" שהם דבר שלילי, ולכן מוסיפים ואומרים עוד הפעם את הפסוק "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", כדי לסיים בדבר טוב.

ובכן, כשאנו מסתכלים אצלנו, בסיום של ספר בראשית, הרי על פי הכלל הזה שמקפידים לסיים בדבר טוב, גם ספר בראשית צריך להסתיים בדבר טוב;

אך בפועל, ספר בראשית מסתיים בדבר די שלילי, דבר שנראה לא טוב. התורה אומרת: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים". ויוצא, איפוא, שהסיום של הספר הוא זה שיוסף מת ונקבר במצרים – ולמה באמת כך מסתיים הספר, ומשאירים לנו טעם מר בפה, שיוסף נפטר ונקבר במצרים?

התורה היתה יכולה לסיים את הספר בדבר טוב – בזה שיוסף חי וראה נחת מהנכדים והנינים, כפי שהתורה באמת מספרת מקודם לכן; ואת הענין השלילי של מיתת יוסף אפשר לדחות, ולכתוב אותו בתוך הפרשה הבאה (ואכן בתחילת הפרשה הבאה מסופר עוד הפעם על כך שיוסף נפטר). למה צריכים לגמור ככה את הספר בבשורה לא טובה, ענין של פטירה וצער, ולא לסיים במשהו חיובי ומשמח?

ובאמת יש כאן עוד שאלה. התורה אומרת "וימת יוסף .. ויישם בארון במצרים". וכפי שהתורה מספרת לפני כן, שיוסף אמר לאחים שלו שיקברו את גופו במצרים, וכשיצאו ממצרים – אז יקחו את ארון יוסף ביחד אתם. וכפי שבאמת היה, שמשה רבינו לקח אתו את הארון של יוסף, והוא ליווה את עם ישראל בכל הדרך ממצרים ועד ארץ ישראל, עד שלבסוף קברו אותו בשכם, בקבר יוסף.

ונשאלת השאלה: למה באמת יוסף רצה להישאר במצרים? הרי בתחילת הפרשה מסופר על זה שיעקב לא רצה להישאר במצרים, וביקש מיוסף להישבע לו שהוא לא ישאיר אותו במצרים, אלא יקח אותו לקבורה בארץ ישראל, במערת המכפלה. ובכן, אם יוסף רואה שיעקב כל כך מתעקש שלא להישאר במצרים אלא להיקבר דוקא בארץ ישראל – למה יוסף לא ביקש גם כן שיקברו אותו בארץ ישראל? למה הוא רצה להישאר במצרים?

התשובה הפשוטה היא, שיעקב ידע שיוסף, שהיה המשנה למלך במצרים, יוכל להוציא אותו ממצרים ולהביא אותו לקבורה בארץ – ואילו יוסף ידע שאחרי שהוא נפטר לא יהיה עוד מלך יהודי, והמלכות של מצרים תפריע להם לקחת אותו לארץ ישראל. (הרי גם על יעקב בהתחלה לא הסכים פרעה, והיה צורך בהשתדלות מיוחדת של יוסף; ויוסף ידע, שאחרי הפטירה שלו, לא יהיה עוד מי שיוכל להשתדל ולדאוג לכך שפרעה יסכים להוציא את גופו ממצרים).

אך באמת, יש כאן נקודה עמוקה יותר. יוסף דוקא רצה להישאר במצרים – כדי לחזק את בני ישראל שנשארו במצרים. לתת להם כח. אנחנו הרי יודעים איזה חשיבות, איזו קדושה, יש בקבר של צדיק, כמה ברכות וישועות באות בזכות התפילה בקבר של צדיק – לכן יוסף לא רצה לעזוב את עם ישראל במצרים לבד, בתוך הגלות. יוסף ידע שהולך להיות להם קשה, הם נמצאים בארץ זרה, בגלות, ואמנם בחיי יוסף היה להם טוב, אבל אחר כך התחילה גלות קשה ועבודת פרך. יוסף לא רצה להשאיר אותם לבד בגלות, לכן הוא ביקש שישאירו את גופו בתוך מצרים, לא בארץ ישראל. הוא רצה להישאר ביחד עם בני ישראל, לתת להם כח!

לכן מסיימים את ספר בראשית דוקא במלים הללו, "ויישם בארון במצרים". בזה שיוסף נפטר והארון שלו נשאר במצרים. כי בעצם זה בשורה טובה, זה דבר שמחזק, שנותן כח:

הרי עכשיו אנו הולכים לקרוא בתחילתו של ספר שמות איך המצריים העבידו קשה את בני ישראל וגזרו עליהם גזירות נוראות. על כל הגלות של מצרים. ועוד לפני שקוראים על הגלות הקשה, מדגישה לנו התורה "וישם בארון במצרים" – אין מה לדאוג מפני הגלות במצרים, כי יוסף נשאר אתם ביחד! הוא דואג להם! אמנם יש גלות קשה, אבל יוסף נשאר במצרים, דואג לבני ישראל, ונותן להם את הכח שיוכלו לשרוד בגלות ולעלות בסופו של דבר לארץ ישראל! זאת אומרת, זה שיוסף נשאר במצרים זה דבר טוב, זה כח להחזיק חזק בכל הגלות הקשה.

אך לפי זה אפשר לשאול שאלה הפוכה: אם זה שיוסף נשאר במצרים, זה דבר טוב, כדי להגן על עם ישראל במצרים, כדי לתת להם כח שיצליחו להיות יהודים בגלות ולהגיע בסופו של דבר אל הגאולה – אז למה יעקב לא רצה להישאר במצרים, והוא השביע את יוסף שיעלה אותו דוקא לארץ ישראל?

ההסבר הוא, שיש לכל צדיק את העבודה המיוחדת לו. את התפקיד המיוחד שהקב"ה הטיל עליו. התפקיד של יוסף היה להישאר עם בני ישראל ממצרים, וכך להגן עליהם ולתת להם כח וחיזוק; ואילו התפקיד של יעקב היה דוקא להיות בארץ ישראל, ומשם – בכח הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל ומערת המכפלה - להתפלל על בני ישראל.

זאת אומרת, שבשביל לשמור על בני ישראל במצרים, שיצליחו לעבור את הגלות – היה צורך בשתי הכחות: הן בכוח של יעקב שהיה בארץ ישראל והיה לו יותר כח וקדושה להתפלל עליהם שיצליחו, והן בכוח של יוסף שנשאר אתם במצרים, ואמנם לא היתה לו בגלל זה את הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל, אבל הוא נשאר במצרים כדי להישאר ביחד עם בני ישראל בגלות ולתת להם כח. ולכן יעקב לא רצה להישאר במצרים – כי בשביל זה יש את יוסף – והוא רצה להיקבר דוקא בארץ ישראל, כי ידע שמשם יוכל יותר להתפלל ולהגן על עם ישראל בכח הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל.

מעין זה אנו רואים גם בצדיקים בהמשך כל הדורות, שהיו צדיקים שחיו רוב ימיהם בחוץ לארץ ובכל זאת רצו להיקבר דוקא בארץ ישראל [כמו הרמב"ם, שקבור בטבריא, וידוע הסיפור בזה וכו'], כמו יעקב – אבל היו צדיקים שרצו להיקבר דוקא בחוץ לארץ, כי אמרו שכל עוד יש גלות ויש יהודים בחוץ לארץ – צריך שיהיה להם כח מהצדיקים שקבורים בחוץ לארץ, ולכן רצו להיקבר דוקא בחוץ לארץ, כדי להגן על היהודים שגרים בינתיים בחוץ לארץ – וכמו יוסף.

החלוקה הזאת בין יעקב למצרים מתאימה גם עם כל מה שעשו במשך ימי חייהם. יעקב היה רוב חייו בארץ ישראל, בקדושה המיוחדת של ארץ ישראל, [גם כשיעקב ירד למצרים והיה שם שבע עשרה שנה – הוא לא היה עסוק במלוכה ובממשלה של מצרים כולה, אלא היה ביחד עם משפחתו במקום מיוחד שנקרא ארץ גושן], ולכן רצה גם לאחר פטירתו להיות קבור בארץ ישראל, בקדושה המיוחדת של ארץ ישראל, ולהתפלל משם על בניו שבגלות, עד שיבואו בפועל לארץ ישראל גם הם –

ואילו יוסף התפקיד העיקרי שלו במשך ימי חייו היה להביא קדושה בתוך מצרים. הרי יוסף כבר בגיל שבע עשרה הגיע למצרים, ובן שלושים נהיה המשנה למלך בכל מצרים, הוא היה השליט על כל מצרים, עד כדי כך שהוא הכריח את כל תושבי מצרים לעשות ברית מילה!

ולכן גם לאחר פטירתו הוא נשאר במצרים, כדי לדאוג לעם ישראל שנשאר במצרים, שהכל ימשיך בצורה הנכונה, ושיצליחו להחזיק מעמד בגלות ולהגיע אל הגאולה ממצרים.

ולכן ספר בראשית מסתיים בזה ש"ויישם בארון במצרים", [ואחר כך אומרים – למנהג כמה קהילות – "חזק חזק ונתחזק"], כי זו הבשורה הטובה ביותר והחיזוק הגדול ביותר שאומרים לבני ישראל שנמצאים בתוך מצרים, שלא ידאגו, כי יוסף נמצא עמם בתוך מצרים.

לפי זה אפשר להסביר עוד דבר מעניין – בהתחלת הפרשה. התורה מספרת שיעקב קרא ליוסף ואמר לו שלא יקבור אותו במצרים, אלא בארץ ישראל. יוסף הסכים לכך, ואמר שיעשה את כל המאמצים להביא את יעקב לקבורה דוקא בארץ ישראל, לא במצרים. אולם יעקב לא הסתפק בזה, הוא אמר ליוסף שהוא רוצה שיוסף ישבע על כך שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל במערת המכפלה. ורק כשיוסף נשבע על זה, אז נחה דעתו של יעקב.

נשאלת השאלה: למה יעקב רצה שיוסף ישבע דוקא? האם לא מספיקה עצם ההבטחה של יוסף שהוא יעשה את כל המאמצים – ולמה מתעקש יעקב שיוסף יעשה על כך שבועה חמורה ומפורשת? הרי יוסף היה צדיק, צדיק גדול, ובוודאי אם היינו שומעים הבטחה מיוסף – היינו מאמינים לו ביותר ממאה אחוז... מדוע יעקב לא סמך על ההבטחה לבד, ורצה שבועה דוקא?

אחד ההסברים לכך הוא, שיעקב רצה שיוסף ישבע בשביל פרעה. זאת אומרת, אם יוסף לא היה נשבע – היה אומר לו פרעה: בסדר, הבטחת ליעקב, אבל אני לא מסכים לכך. אני רוצה שיעקב ישאר במצרים ויביא ברכה למצרים. אך כאשר נודע לפרעה שיוסף נשבע על כך הבין שאין לו ברירה והוא מוכרח לתת ליוסף לקיים את השבועה. וכמו שאמר פרעה ליוסף: "עלה וקבור את אחיך כאשר השביעך" – בזכות השבועה אני מסכים לכך.

אך יש הסבר נוסף, שבאמת יעקב רצה דוקא שיוסף ישבע, כי יעקב ידע שיוסף מצידו ירצה מאוד להשאיר את יעקב במצרים. יעקב ידע, שהתפקיד של יוסף הוא לדאוג למצרים, לדאוג לבני ישראל שנמצאים בתוך הגלות של מצרים, ולכן יוסף רצה שהוא יקבר דוקא במצרים. לכן חשש יעקב שיוסף יעשה את אותו החשבון בנוגע ליעקב, ויגיד לעצמו, שאמנם הוא הבטיח ליעקב שיקבור אותו בארץ ישראל, אבל מצד שני אם נוציא את יעקב ממצרים יפסידו בני ישראל זכות גדולה ועצומה, את הזכות של יעקב, שגופו כבר לא יהיה אתם בתוך מצרים, אלא רחוק בארץ ישראל. לכן אין ברירה, וצריכים להשאיר את יעקב במצרים למרות ההבטחה.

לכן יעקב לא הסתפק בדבריו של יוסף בלבד, אלא רצה ממנו דוקא שישבע על כך, שבועה חמורה שצריכים לקיים אותה בכל מחיר ובלי שום חשבונות. כי כיון שיעקב ידע שהוא – מצד התפקיד והנשמה המיוחדת שלו – צריך להיות דוקא בארץ ישראל, ומשם דוקא, בכח הקדושה המיוחדת של הארץ, יוכל להגן על ישראל יותר טוב מבמצרים, לכן התעקש יעקב והשביע את יוסף שלא יתחכם ויעשה חשבונות – אלא יוציא אותו ממצרים ויעלה אותו לארץ ישראל, בכל מצב ובכל מחיר. יוסף עצמו אמנם צריך להישאר במצרים, כי זה התפקיד המיוחד שלו מצד נשמתו – אולם יעקב צריך דוקא לצאת ממצרים, ועל כך השביע את יוסף.

ויהי רצון שזכות הצדיקים, הן יעקב והן יוסף, הן הצדיקים הקדושים שקבורים בארץ ישראל – והן הצדיקים שנקברו בגלות, בחוץ לארץ, כדי להגן על עם ישראל שעדיין בחוץ לארץ, תעמוד לנו להיוושע בגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש נזכה לתחיית המתים של כל הצדיקים וכל בני ישראל כולם, וכולם יתקבצו יחד לארץ ישראל ולבית המקדש השלישי, אמן ואמן.

מבוסס על שיחת ש"פ ויחי תשמ"ז [לקו"ש חכ"ה ע' 474 ואילך – באידיש, והתוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 252 – בלה"ק (ובשינויים)]; לקו"ש ח"ל שיחה ג לפ' ויחי – תחילת וסוף השיחה; לקו"ש חכ"ה שיחה א לפ' ויחי. [ובכללות הענין וההדגשה על "שבת חזק" – שיחת ש"פ ויחי תש"נ, ראה התוועדויות תש"נ ח"ב ע' 137].