עמ"י יודע לשמוח, גם להתאבל. זה עושה אותנו למי שאנחנו
באפליקציית מזג האוויר של האייפון שלי שמורים ששה מקומות - באזל שוויץ, לימסול קפריסין, ווילקסברי פנסילבניה, שיקאגו אילינוי, קרית גת ישראל ואנטוורפן בלגיה. בכל אחד מהם גר כרגע אחד מילדינו שיחיו. הם לא יודעים את זה, אבל בכל בוקר ולפעמים גם בערב אני מביט באפליקציה בוחן את מזג האוויר שם וחושב עליהם. זה מרתק כי לפני שבוע למשל, בשיקאגו היה באמצע הלילה 11 מינוס ובקרית גת באותו רגע היה 17 פלוס ואני חושב על ילדיי שגרים וביניהם הפרש של 28 מעלות. נשמע קצת מוזר? אולי, אבל זו כנראה הדרך שלי לתת מקום לגעגוע.
בתחילת השבוע הזה הוספתי לרשימה גם את טיומן שבסיביר. טיומן הוא שם של מחוז במערב סיביר ששטחו מעט יותר מאשר פי עשרה משטח ישראל. ולמה הוספתי את טיומן, כי אשתי ובתי הקטנה נסעו לטיומן. ולמה שאשה ובתה מבאזל יסעו לטיומן בימינו כשאין טיסות ישירות מאירופה לרוסיה והדרך אורכת שעות ארוכות מאוד? ובכן, נורא פשוט, היא נסעה להשתתף בבר מצווה של נטע גורליק, אחיין שלה, בן אחיה הרב ירחמיאל.
אתם ידעתם שאתמול, רביעי בערב התאספו כל יהודי טיומן באולם הדור וחגגו בר מצווה לנער יהודי שנולד בסיביר? יהודים שרובם לא ידעו שהם כאלה או לפחות לא ידעו מה זה אומר, הם גם לא ידעו שהרבי כבר בשנת תשי"א הודיע למי שרצה לשמוע שהוא לא מתכוון לוותר עליהם. הם לא הכירו את ישעיהו ואת נבואתו, אבל זה לא הפריע לרבי לקחת את נבואת ישעיהו ״ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל״ ולבצע אותה עליהם. הרבי גם קבע ש ״הענין דאתם תלוקטו גו' הוא בדרך קירוב וחיבה״.
אנחנו כל כך עסוקים והאירועים רודפים אותנו. יהודי העולם בכלל ובני ארץ הקודש בפרט עוברים בימים אלו חוויות שמביאות את הלב אל קצה גבול יכולת ההכלה. לוויה של ילדים ג׳ינג׳ים יחד עם אמא יקרה שכל עוד יכלה, סוככה עליהם בכנפיה ובעיניה פחד, בהלה ונחישות של לביאה מול חיות טרף, עם שלם שיצא אל הרחוב ללוות אותם ואבא אציל אחד ונדיר עם חיוך נבוך ומבויש שלא יודע להכיל את האהבה של העם הזה. ודווקא באותם רגעים בוואטסאפ המשפחתי עלו תמונות של יהודים מסיביר הקפואה חוגגים בר מצווה לבן של הרב והרבנית האהובים שלהם. לא יודע למה הכל צריך לקרות יחד, אבל משהו בזה חיבר אותי אל האינסוף של הבורא, אל הנצח הלאומי שלנו, שבבסיסה גם היכולת המאולצת לזפזפ בין התמונות ולשאת מורכבות קיצונית שכזאת.
מה שאני אומר זה, שעם ישראל יודע לשמוח, לרקוד ולחגוג בשמחה של מצווה וטוב שכך, עם ישראל יודע גם להתאבל ולהביע אהבה אין סופית בשעת אבל וכאב וטוב שכך. וכל זה ביחד עושה אותנו למי שאנחנו. נראה לי.
זה כנראה הפוסט הכי מבולבל שכתבתי אי פעם, אני קורא אותו שוב ואינני רואה התחלה ולא סוף, רק מלל שמבטא רגש והכל מתערבב לי יחד. חנן אומר שללב יש שני חדרים, ישי טוען שזה לב אחד שחצוי לשנים והרבי מקוצק אמר שאין דבר שלם מלב שבור.
אז אולי בכל זאת הפוסט הזה שלם?
שבת שלום וחודש טוב חברים והכל מתוך שמחה,
הרב זלמן וישצקי
מאפשרים לכם לקבל
