התאורה שעל ה'מסגרת' / הרב אלי וולף
המקום: הפינה הצפונית-מערבית של חצר סוכת 770, ליד מעקה הברזל התוחם את הסוכה. מפלס מעל לשביל הבטון המוביל אל חנית הרכב של בנין 766, מבנה הספריה של הרבי.
הזמן: מוצאי שבת קודש.
המטרה: אולי הפעם אצליח לראות בבירור את הרבנית חי' מושקא ע"ה.
הרבנית היתה מגיעה בכל ערב שבת אל מבנה הספריה, לעשות את השבת כאן, ליד 770, כאן הרבי והרבנית ישהו בשבת. הרבנית היתה מגיעה לפני השבת כשהיא יושבת בקדמת הרכב הנהוג בידי ר' שלום בער גאנזבורג, ועוזבת את המקום במוצאי השבת.
בזמנים ששהיתי ב-770 עד לתשמ"ח, היו אלו הפעמים הבודדות בהם ניתן היה לנסות ולראות אותה. היה זה באותם מטרים ספורים של שביל הגישה, בין המדרכה של איסטערן פארקוויי לבין החניה המקורה של הספריה, לשם היה נכנס הרכב.
כאשר היא היתה מגיעה, ביום שישי, לא היה מתאים לעמוד שם. ביום שישי המקום ריק מאדם, הבחורים כולם נמצאים ב'מבצע תפילין' בחוצות ניו יורק, ולא נאה לעמוד שם לבד בקצה הסוכה ולהביט לעבר הרכב המגיע.
הזמן היחיד בו ניתן היה לעמוד ולנסות להביט - היה זה במוצאי שבת, כאשר מרפסת-הסוכה מלאה אדם בלאו הכי. זה זמן של ערבית של מוצאי שבת, וכשאתה עומד שם בין כל אלו שעומדים ומשוחחים שם, ומנסה להעיף מבט אל עבר הרכב, כמי שלא עומד שם במכוון - זו היתה האפשרות הנוחה והנגישה ביותר.
עיתים הייתי עומד שם בסוכה, ועיתים הייתי עומד "לתומי" בין הרכבים החונים לאורך שדרת איסטערן פארקוויי, ומנסה את מזלי, אולי אצליח לראות את הרבנית כשהרכב חולף בכביש לכיוון צומת הרחובות איסטערן פארקוווי-קינגסטון, בדרכו לבית ברחוב פרעזינדעט.
אך גם כאן וגם כאן, גם על המרפסת וגם בכביש - היה קשה לראות. פנים הרכב חשוך, תאורת מנורות הרחוב לא מוסיפות הרבה לבהירות, פנסי הרחוב משתקפים על חלון המכונית, ואתה לא יודע האם אתה רואה מראה ברור, או מראה עמום. אתה רואה-ולא-רואה את דמותה של הרבנית. אתה מבין שמה שאתה רואה - זה מראה עמום ולא אמיתי. נדמה לך שראית.
*
מאז כ"ב שבט תשמ"ח התחיל העולם 'להכיר' את הרבנית.
לפני כ"ב בשבט מעטים היו אלו שפגשו אותה, בודדים היו אלו שזכו להכיר אותה, אך עבור העולם כולו - היא היתה אלמונית.
אך מאז כ"ב בשבט, היא פרצה לתודעה. לפתע העולם כולו החל 'להכיר' אותה, סיפורים שונים ומאלפים סופרו על דמותה. דומה הדבר לפרשת 'חיי שרה', הפרשה העוסקת בפטירתה - דווקא היא נקראת בשם 'חיי שרה'. רק אחרי הסתלקותה - היא החלה לחיות בקרבנו, עד אז - כמעט ולא הכירו אותה.
אך למרות שמאז תשמ"ח עברו שנים רבות, שנים שבמהלכם שמענו סיפורים רבים - דומה כי למרות שנדמה לנו שאנחנו כבר 'מכירים' אותה באמצעות אותם סיפורים ששמענו אודותיה, מפי באי הבית, מפיהם ומי כתבם -
עדיין רחוקים אנו מאוד מלהכיר אותה, איננו יודעים כלל מי היא היתה. לא מה היתה אישיותה וכישוריה בכלל, ובעיקר - מה היא היתה עבור הרבי. ולעולם גם לא נדע.
די במספר ציטוטים מדבריו של הרבי, שנבין מהן עד כמה איננו מבינים כלל. ציטוטים, שבהתבוננות מועטה בתוכן הדברים, אנחנו עומדים נדהמים, אנו מבינים שקטנים אנו, מאוד, מלנסות להבין על מה מדובר כאן.
ה'הבנה' וה'ידיעה' שלנו - הינם כפסיעותיו הבהמיות של אותו איכר גס, הנכנס במגפיו הבוציים אל תוך היכל זך ונקי.
*
הביטוי הפומבי הראשון של הרבי ביחס לרבנית היה ביום הנישואין העשרים-וחמש, בי"ד כסלו תשי"ד, אז התבטא הרבי ואמר על יום זה: "דאָס איז דער טאָג וואָס מ'האָט מיר פאַרבונדן מיט אַייך און אַייך מיט מיר", - זה היום שקישר אותי אתכם ואתכם איתי.
התבוננות קלה ביותר בתוכן הפתגם הזה, מרעיד את הלב.
אנחנו "חיים" עם הרבי, לומדים את תורתו, מתעמקים בדבריו, לומדים את הליכותיו. 'חושבים רבי', 'לומדים רבי', 'אוכלים רבי', 'ישנים רבי' -
והנה הרבי אומר לנו, שכל הקשר שיש לנו עם הרבי, הוא רק הודות ליום י"ד כסלו, יום הנישואין שלו עם הרבנית. לולי יום זה - חלילה וחס - הכל, וכשאומרים "הכל", הכוונה היא "הכל", היה נראה שונה לחלוטין ממה שהוא נראה היום, בכל תחום שרק ננסה לדמיין. כלום לא היה נראה כמו שהוא נראה היום.
או לאידך, אחד הביטויים האחרונים ששמענו מהרבי אודותיה, היה זה ביום השלישי של ימי ה'שבעה' אחרי כ"ב שבט, כאשר שניים מחברי בית הנבחרים של ניו יורק הגיעו לנחם את הרבי, ובמהלך שיחתם הרבי אמר להם: "לפי דעתי, כל הערכה, אינה מספיקה לבטא את מעלתה. מעלתה האמיתית - יודע רק הקב"ה".
אפילו התבוננות קלה בביטוי זה של הרבי, מבהירה עד כמה אין לנו שום מושג, ולו הקלוש ביותר, מי ומה היתה הרבנית בכלל, ומה היא היתה עבור הרבי.
דומה, כי למרות כל מה ששמענו וסיפרו לנו אודותיה, למרות שנדמה לנו שאנחנו קצת 'מכירים' אותה, אנחנו עומדים כמו אותו בחור בשעתו על פינת הרחוב ומנסה 'לראות' את הרבנית -
רואים רק השתקפות עמומה של פנס רחוב. הא ותו לא. אך את הרבנית עצמה - איננו רואים כלל. אנחנו מדמיינים שאנו רואים אותה, אבל לא כך היא. היא נותרה כפי שהיתה בחייה, אלמונית.
*
הרבנית בחרה כל חייה להיות בצל, נסתרת, חבויה. כזה היה רצונה בחייה, וכנראה זה רצונה גם עתה. כזו היא היתה וכזו היא נשארה. כל מה שמספרים אודותיה, כל מה שמגלים חדשים לבקרים - לא ישנו את האופן בו היא בחרה לחיות.
עד כמה שנדמה לנו שנכיר אותה, שנדע את מעלותיה - הרי "את מעלתה האמיתית, מכיר רק הקב"ה".
החסיד המשורר ר' צבי מאיר שטיינמיץ (ובשמו הספרותי: צבי יאיר) - ביטא באחד משיריו את תחושתו על אלמוניותה של הרבנית. בכישרונו המיוחד ובעטו העשיר, הוא האיר את דמותה השוכנת בהיחבא.
בשירו "התמונה והמסגרת", הוא חורז שירה על ה"תמונה" - התמונה מלאת הצבע והפרטים, התמונה ממנה כולם מתפעלים, כולם שחים אודותיה, והוא כותב גם על ה"מסגרת", זו שעליה אין איש שם על לב. אבל היא - ה"מסגרת" של ה"תמונה".
ה"תמונה" בשירתו - מסמלת את הרבי, וה"מסגרת" - מסמלת את הרבנית.
וכך כותב הוא:
"הכל ישירו ל"תמונה" המפוארת, בשלל צבעיה שוררת, אשר לה נוגה שמש, יער מלבלב, הוד אשד מים, והילת פני אדם זוהרת - לה הגדולה והתפארת".
"אני" - משורר ר' צבי יאיר - "אני אדבר שיר ל"מסגרת", פי ידבר תהילת ענות ארץ, אשר נמכרה שפחה לגברת, על סף ארמונה שומרת, בצל נכפפת, באפלולית מסתופפת, כעלה על פרי, כגדר על גנה נוטרת, כחומה על עיר סוגרת".
"כרעיה אלמונית, פנימה נסתרת, של בעל נודע בשער קרת, אשר חלקה בשם ובתפארת - מחשבת מי משערת".
ומסיים המשורר את שירתו בתמיהה עומדת, בשאלה רטורית שתישאר ותעמוד כשאלה לנצח: "מי יחקוק פעלה למזכרת, לדורות יבואו למשמרת. ועל רקתה החיוורת, מי יקלע זר ועטרת?!"
*
"חלקה בשם ובתפארת - מחשבת מי משערת",
מי יכול לשער במחשבתו מה חלקה של ה"מסגרת", בשם ובתפארת של "התמונה", של הרבי. מי יכול לשער זאת?
אין מי שיוכל לשער זאת, "את מעלתה האמיתית - מכיר רק הקב"ה".
אין איש שמכיר אותה באמת, "מי יחקוק פעלה למזכרת, לדורות יבואו למשמרת". שאלה זו תישאר לעד כשאלה, זו שאלה שתעמוד לנצח ללא מענה. אין "מי שיחקוק פעלה למזכרת".
כל אותם אלו שהכירו אותה, אותם שראו אותה, אותם שסיפרו עליה, ולבטח אנחנו, שרק שמענו "צו לצו קו לקו, זעיר שם זעיר שם" - כולנו רואים ו'מכירים' אותה, כמו אותה ראיה-עמומה תחת תאורת הרחוב.
מה שהנך רואה - הוא רק השתקפות של משהו זר, אור חיצוני, אור נוגה-עמום, אין זה האור האמיתי, זאת לא דמותה, זו אינה היא.
היא - "בצל נכפפת, באפלולית מסתופפת".
מאפשרים לכם לקבל
