זה אחד מהמסרים המזוקקים ביותר שניתן לומר למחנכים / טור
מענדי קורטס, שבועון כפר חב"ד
כשהשעה התאחרה ואירוע ההוקרה וההצדעה הגדול בתל אביב התקרב לסיומו, השמיע הרב צבי גרינבלאט, השליח מארגנטינה, שהוזמן במיוחד כדי להתוועד ולרומם את קהל האלפים, את אחד מהמסרים המזוקקים ביותר שניתן היה לומר לנוכחים. זה היה משפט נכון במקום נכון, והרב גרינבלאט, שמאחוריו קרוב לחמישים שנות שליחות, ביטא אותו באותנטיות חסידית, כהרגלו, ובשילוב זווית אישית שהמחישה את תוקפו ומשמעותו.
הוא סיפר על הרב דובער (בערל) בוימגרטן ע"ה, השליח האגדי לארגנטינה שהיה 'המחנך' שלו ומי שקירבו אל הרבי. בכל שנה היה הרב בוימגרטן כותב דו"ח ארוך לרבי לקראת כניסתו ליחידות. באחת השנים, אחרי שביקר בארץ ישראל למטרות גיוס כספים ובלונדון אצל קרובי משפחתו, הגיע לרבי והכניס דו"ח קצר בלבד. ביחידות שאל אותו הרבי היכן הדו"ח הארוך שלו.
הרב בוימגרטן הסביר לרבי הסבר שתמצת את תחושותיו באותה עת. זה הסבר שמבטא הרגשה לגיטימית וטבעית. רבים יכולים להזדהות איתה. כשהייתי בלונדון, הוא אמר, ראיתי את הבניינים המפוארים של השלוחים; בניינים עם חלונות ענקיים מזכוכית. תהיתי איפה הבניינים הללו ואיפה המוסדות שלי בארגנטינה? לי אין כאלו בניינים. על מה יש לי להתפאר ובמה יש לי להאריך?
הרבי הקשיב, והשיב לרב בוימגרטן. את התשובה של הרבי זעק הרב גרינבלאט השבוע באולם מקירות ליבו. הוא רצה שהאלפים בקהל מולו יפנימו את התשובה הזו ואת ההבנה שבה. היא יכולה ללוות אותם יום יום ושעה שעה בתלמודי התורה ובבתי הספר. היא חייבת ללוות אותם. הרבי ענה שהבניינים אינם העיקר. הם תפאורה חשובה אבל אינם ליבת העניין. מה שחשוב אלו התלמידים! הם העיקר! שתילים רכים המעוצבים בידי מחנכיהם! "אתה חושב שרק הבניינים גורמים לי נחת? התלמידים הם שגורמים לי נחת".
•
זה לא חידוש. זהו מסר פשוט וברור מאליו שעומד כנראה בבסיס נכונותם של אנשי החינוך וההוראה להתמסר לתפקידם במוסדות החינוך בכל ימות השנה. אבל המסר הזה, כמו עבודת החינוך השוטפת עצמה, נשחק במרוצת הזמן. האתגרים החינוכיים שמלווים את תפקידם של המחנכים גורמים לכהותו, לשכיחתו.
לא קל להימנות כיום עם שלוחי החינוך. כמעט כל איש צוות במוסדות החינוך יאמר זאת. המשכורת אינה מספיק מתגמלת, הפידבק מהסביבה (כן, במיוחד מההורים) לא תמיד ניתן בשפע ובהערכה מתאימה. וכל זה מתגמד מול העבודה הקדושה והטהורה עצמה, הדורשת כוחות נפשיים רבים יום אחרי יום, ואף מעבר לשעות העבודה הרשמיות. לא קל לעצב נשמות, להטעין נפשות של ילדים רכים.
ובכל זאת, הם שם. התואר שהוצמד לשמם של המחנכים, ובהבלטה יתירה, באירוע בשבוע שעבר ובכלל בשנים האחרונות, "שלוחי החינוך" -הוא תואר שניתן להם בזכות ולא בחסד. עבודתם היא עבודת שליחות לכל דבר, הזקוקה להצדעה ולהוקרה. זוהי השליחות הבסיסית ביותר. זו שבלעדיה שום שליחות עתידית אחרת לא תוכל להתקיים.
מחנך יכול לפעמים לתהות לעצמו אם זה כדאי, אם ההקרבה משתלמת. לא תמיד הוא עצמו רואה את הפירות צומחים מולו. לא תמיד הוא מרגיש את השפעתו. לפעמים הוא מדוכדך, כותב דו"ח קצר ותמציתי לרבי, כי למה לו להאריך? במה יש לו להתגאות? הוא אפילו לא מצליח להיות שם עד הסוף בכל המשימות. הוא זקוק לדרבון, לתזכורת שתציב בפניו את עוצמת פעילותו. לתשובה של הרבי לרב בוימגרטן. "אל תחשוב שאתה לא מצליח! שאין לך פירות! התלמידים הם העיקר! יש לך פירות!"
•
הכינוס בתל אביב בשבוע שעבר הצדיע לשלוחי החינוך. העצים אותם. סיפר להם קצת, על קצה המזלג, בתכנית מושקעת שעליה עמלו במשך תקופה ארוכה אנשי המקצוע המסורים והמעולים של 'רשת אהלי יוסף יצחק', מה הם עושים, אילו פירות הם מצמיחים.
אלו היו שלוש שעות של בוסטר. של נתינת כוח לעוד שנה נוספת. בשנים האחרונות אנשי 'הרשת' משקיעים מאמצים גדולים בהעצמת המחנכים ובהחדרת גאוות יחידה בהם. זו לא אמורה להיות רק חובתם, זו מוכרחת להיות חובת כל אחד מאיתנו.
מצדיעים.
מאפשרים לכם לקבל
