רוחות או גבולות: אלו הורים אתם - מנהלים או שוטרים?
משהו ביחס המכבד והמנומס בבית נסדק. ייתכן שהייתה זו המנטליות החדשה, ואולי קשיי ההסתגלות והפרידה. ההורים, אנשים יסודיים ורציניים, חיפשו פתרון.
הם מצאו סדנת הדרכת הורים מקוונת שהתמקדה בגבולות ובמשמעת, והשתתפו בה במלוא הרצינות – הקשיבו, רשמו ואף יישמו.
מספר חודשים לאחר סיום הסדנה, הם פנו אליי. לדבריהם, הסדנה סיפקה להם שיטה וגם כלים, ובתחילה, אף נראה כי חלה הטבה משמעותית – המשמעת בבית השתפרה, והיחס המכבד די שב לקדמותו.
אך לאחרונה חלה הידרדרות: לא משנה כמה הם משתדלים ליישם את הכללים שלמדו, נראה כי ילדיהם החליטו "לפרוק כל עול". אם בעבר התמודדו עם בעיות משמעת, כעת הם חווים חוצפה הולכת וגוברת. "מה אנחנו עושים לא נכון?" שאלו.
שוחחנו על דרכי החינוך והתגובות שלהם להתנהגות הילדים. היה ניכר שהם פועלים נכון, מהראש ולא מהבטן. הם אף ציינו כי בתחילת הדרך, השיטה החדשה שהביאו לביתם תרמה לרוגע וליחסים טובים יותר.
"ואתם? איך אתם מרגישים בכלל?" שאלתי. בתחילת השיחה הם סיפקו מידע כללי על מצבם, אך כעת, כשפתחתי בפניהם את השאלה שוב, הם אפשרו לעצמם לשתף באמת. הם סיפרו על הקשיים הרבים שהם חווים – חוסר הוודאות הכלכלית, ההפסדים שנגרמו כשהשאירו הכל מאחור, הבדידות שהם חשים לעומת חיי הקהילה שהיו להם, והאתגר העצום של להתחיל את כל החיים מחדש.
היה כואב לשמוע את מצוקתם ואת ההתמודדויות הרבות שנערמו על כתפיהם. לרגע, שכחנו את סוגיית המשמעת ושקענו בשיח על קשיי משבר ההגירה שלהם. כשהשיחה חזרה לנושא שלשמו נפגשנו, שאלתי אותם: "עד כמה הילדים שלכם מודעים לקשיים שאתם חווים?"
הם השיבו שהם חוסכים מהילדים את הדאגות ואינם משתפים אותם בבעיותיהם. חידדתי את השאלה: "לא שאלתי כמה אתם מספרים, אלא עד כמה הילדים מודעים למה שקורה?"
הם הביטו זה בזה והודו שאין להם תשובה חד-משמעית. עם זאת, הם הבינו שהילדים ככל הנראה קולטים לפחות חלק מהמתרחש וסופגים את המתח.
העליתי בפניהם נקודה נוספת: מידת הקושי שהילדים עצמם חווים בעקבות המעבר, בלי קשר להתמודדות של ההורים. כיצד כל ילד חווה את הפרידה, הגעגועים, את יצירת הקשרים עם חברים חדשים, את הבדלי הסגנון, הלימודים והסביבה השונה. הם ידעו על האתגרים הללו, אך לא היו פנויים כדי לתת עליהם את הדעת.
כשהתמונה של עוצמת הקושי שעוברת על ילדיהם התבהרה, הסברתי שהבעיה אינה בשיטה ובכלים שרכשו. ההורים ידעו היטב כיצד להציב גבולות, אך לא היו מודעים היכן להציב אותם.
גבולות הם דבר בריא – לילדים ולמבוגרים כאחד. אנו מעריכים אנשים שיודעים להציב לעצמם גבולות. אך יחד עם זאת, גבול הוא לא דבר קל וגם לא נעים. הגבול, עוצר ומונע מאתנו את מאוויינו. ההגבלה שואבת מאתנו - הרבה פעמים - אנרגיות ומייצרת מתח וסטרס.
לכן, מוטלת על ההורה אחריות, לוודא שהגבול יהיה גבול מועיל. חשוב שהגבול יהיה איתן ויציב, אך לצד זאת, שהוא ייחווה כהוגן ומיטיב. חלילה לא, כגבול שנובע מכעס ועוינות. כך יהיה לילד קל יותר לקבלו גם אם הוא כרוך בחוסר נוחות.
מעבר לכך, ההורה הוא המפיק של המזג האוויר ששורר בבית. עליו לארגן ולנהל את חיי המשפחה, כך שהאווירה בבית תהיה נעימה וטובה, שבני המשפחה ירצו לחיות בבית הזה.
כשההורה אומר ‘לא’ לילדו, עליו לחוש את ה’דופק’ של הבית. הוא צריך לחזות בעיניי רוחו מה זה עושה ל’’מזג האוויר’’ של הילד שלו. האם הציווי או הגבול שהוא שם לפני בנו, יעודדו אותו להתגבר ולעמוד בו? האם הילד שלו מסוגל לעמוד בזה או שהוא ייפול למרירות וייאוש?
אם בפני המשפחה ניצבים אתגרים והתמודדויות שהם לא תלויים בידי הורים, כאן המקום לברור את הגבולות בחכמה, להסתפק במועט והיכן שמוכרח. על ההורים לתכלל את סך ההתמודדות של הילדים ובהתאם לכך לבחור את הגבולות, תוך שימת לב לרמת המתח שנוצרת בבית.
נשאל את עצמנו: אלו אנרגיות זורמות בבית ואיך אנחנו יכולים לשפר אותם? מתי הזמן להעמיד גבולות? ואלו גבולות אנו בוחרים? האם בבוא העת ילדינו יוכלו לומר שהדרישות שלנו היטיבו עמם, או שמא ירגישו שלא ראינו אותם באמת?
הצעה: השתדלו להציב גבולות רק לאחר שדאגתם לחוש את השטח, ולראות שהילדים שלכם ‘’על הגל’’ והגבול באמת יקדם אותם. עזרו לילד שלכם לקיים מצוות כיבוד הורים, תנו לו הוראות כאלו שהוא יישמע להם והימנעו מהוראות שיביאו אותו לפיצוץ.
מנחם וולף - יועץ משפחתי, הדרכת הורים וייעוץ זוגי. 058-558577
מאפשרים לכם לקבל
